לידתן ומותן של התביעות לזכויות היסטוריות שהגישו מושבים וקיבוצים
על רקע פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בתביעת מושב רישפון מיום 21.6.21
לידתן של התביעות לזכויות היסטוריות של אגודות שיתופיות בשטחיהן, היתה ביום 29.8.2002, עם מתן פסק דינו של ביהמ"ש העליון בפרשת "הקשת המזרחית".
מותן של התביעות לזכויות היסטוריות של אגודות שיתופיות היה ביום 5.3.2019 עם דחייתו של ערעור שהגישו הקיבוצים חפציבה ובית אלפא כנגד הקרן הקיימת לישראל (הקק"ל) ורשות מקרקעי ישראל (רמ"י). בפסק דין שניתן לאחרונה הבהיר ביהמ"ש המחוזי כי אין בדעתו לסטות מן ההלכה ולהחיות מחדש תביעות אלה.
המאמר הבא נכתב על ידי עו"ד אמיר רנן נסקור את הדרך שעשו תביעות אלה מיום לידתן ועד היום, אגודות שיתופיות החלו לתבוע עם השני זכויות היסטוריות לקרקעות, אך השנים הובילו לכך שאין הצלחה רבה בתיקים אלו, במידה ואתם לקראת תביעה מסוג זו, אנו ממליצים לכם להתייעץ עם עורך דין מקרקעין או עו"ד אגודות שיתופיות.
תחילתן של התביעות לזכויות היסטוריות מאגודות שיתופיות
בחודש אוגוסט 2002 לפני 10 שנים נפל דבר בישראל. עתירה שהגישה עמותת "שיח חדש למען השיח הדמוקרטי" לבית המשפט העליון הולידה פסק דין מהפכני, שבו צומצמו מאד זכויותיהם של אגודות שיתופיות במקרקעין שנמסרו להם מכוח חוזה משבצת. בעוד שעל פי ההחלטות של מועצת מקרקעי ישראל, היו לאגודות (מושבים וקיבוצים) זכויות ליהנות מפרי ה"הפשרה" של המקרקעין ושינוי ייעודם מחקלאי ליעודים אחרים, קבע ביהמ"ש כי מה שהיה כבר לא יהיה. ביהמ"ש פסל שורה של החלטות שבהן ניתנו לאגודות זכויות נרחבות בקרקעות.
כך למשל נפסלה החלטה 727 של מועצת מקרקעי ישראל שקבעה כי במקרה של שינוי ייעודם של קרקעות מיעוד חקלאי למגורים יהיו המושב ו\או הקיבוץ זכאים ל 27% מ"בסיס הפיצוי" (תקבולי המינהל ממכירת הקרקעות). במקביל נפסלו החלטות אחרות, כמו – למשל – הזכות של האגודות ליזום ולהקים שכונות המיועדות אך ורק לבני המקום.
בבסיסו של פסק הדין עמדה התפיסה, כי אין לאגודות זכויות עודפות בקרקעות שבהן הן מחזיקות, שכן הן קרקעות הלאום, שנמסרו להן לצורך עיבוד חקלאי ותו לא. על כן אינן זכאיות ליהנות אלא מפרי מוגבל ומצומצם של זכויות במקרה של שינוי יעוד.
ביהמ"ש העליון אמנם שילם מס שפתים לתרומתם של הישובים החלוציים שקמו בראשית המאה העשרים אך העדיף על פני תרומה זו את מה שכינה "הצדק החלוקתי". וכך קבע – "בענייננו עלתה השאלה, מה משקל יש לתת לזכויות של ההתיישבות החקלאית על מסגרותיה השונות על רקע תרומתה ההיסטורית למדינה ולביטחונה. אכן, אין לחלוק על חשיבות תרומתה של ההתיישבות החקלאית לארץ ישראל ולמדינת ישראל.
המתיישבים החקלאיים עיבדו את קרקעות המדינה תקופה ארוכה, תוך שהם חדורי אידיאולוגיה ונכונות לתרום למפעל הציוני. רבים מן הישובים החקלאיים הוקמו כיישובי ספר אשר התוו את גבולות המדינה, שמרו עליהם והקנו לתושבים במרכז הארץ ביטחון. המתיישבים החקלאיים תרמו אף לפיתוח החקלאות והתוצרת הישראלית. איש לא חלק על זכויות אלה, גם לא העותרים בעתירה 00\244 בסיכומיהם.
אך השאלה היא, מה משקל יש לתת לזכויות אלה והאם ההחלטות בהן עסקינן לא חרגו מכל מסגרת סבירה בטובות ההנאה שהעניקו לחוכרים ביישובים החקלאיים". בסופו של דבר ביהמ"ש קבע כי – ככלל – לא יהיו עוד הישובים זכאים לפיצוי בהיקף ובמידה שאושרו עד אותו מועד שכן היו אלה פיצויים לא "מידתיים" הפוגעים בשיוויון ובמה שכונה על ידי העותרים – "צדק חלוקתי".
הפתח לתביעות עתידיות של אגודות שיתופיות לזכויות מיוחדות
בפרשת זו הותיר ביהמ"ש פתח צר מאד ("פשפש") שדרכו יכולות היו האגודות להיכנס על מנת להוכיח כי יש להן זכויות עודפות בקרקעות, קרי זכויות שאינן אך ורק פועל יוצא של "חוזה המשבצת" הסטנדרטי עליו חתמו אחת לשלש שנים. וכך נקבע שבמקרה שבו תוכיח האגודה כי יש לה זכויות מיוחדות כאלה, יתכן שניתן יהיה לקבוע הסדר פרטני שחורג מן הכלל החדש. דרך פשפש צר זה ניסו אגודות רבות להיכנס. ישובים רבים תביעות להוכיח את זיקתו המיוחדת לקרקעות והוגשה שורה ארוכה של תביעות. בין היתר על ידי הישובים כפר אז"ר, כפר ביל"ו, עין ורד, כפר סירקין, גבעת שפירא, כפר חסידים ורבים אחרים.
המשותף לתביעות היה שהיו אלה ישובים וותיקים, שעלו על הקרקע עוד בטרם קום המדינה ושקרקעותיהם היו רשומות על שם הקרן הקיימת לישראל. האגודות מצאו אסמכתאות רבות לכך שהקק"ל לא רכשה את הקרקעות אך ורק מן הכספים שגייסה מתורמים (בדרך כלל מחו"ל) אלא – בין היתר – מכספים שהמתיישבים עצמם העבירו לה למטרה זו.
עוד טענו האגודות כי המתיישבים השביחו את הקרקעות, מימנו עלויות הקשורות בהן (למשל פיתוח), שמרו עליהן וטענו כי יש לכמת את הסכומים האלה ולהתחשב בהן בקביעה כי לאגודות עצמן (או למייסדיהן) יש זיקה של בעלות ביחד עם הקק"ל ובחלק מן המקרים – במקומה של הקק"ל. שורה ארוכה של תביעות כאלה נדונו.
התביעה האחרונה של אגודות שיתפויות לזכות היסטורית
התביעה האחרונה שבהן הוכרעה ביום 21.6.21 בבית המשפט המחוזי בתל אביב ב ת"א 1802/07 רשפון ואח' נ' קרן קיימת לישראל ואח'. גם בתביעה זו טען המושב, בין היתר, כי מייסדיו העבירו כספים לרכישת הקרקעות בידי הקק"ל וכי העבודה שהושקעה על ידי בני המושב הקנו להם זיקה קניינית עודפת בקרקע שחורגת מן הזכויות שנמסרו להם בחוזה המשבצת הסטנדרטי.
טענת קק"ל
הקק"ל מצידה טענה כי הכספים שהועברו לה על ידי המייסדים לא היו אלא תרומה, ככל תרומה, וכי זכויות המושב התמצו בהסכמי החכירה לדורות. עוד טענה הקק"ל כי גם אם היו זכויות היסטוריות, הן פקעו בשל התיישנותן.
פסק הדין
השופט ארז יקואל דחה את תביעת המושב ובכך הצטרף לשורה של שופטים שדחו אחת לאחת את טענות המתיישבים. השופט הביא בהרחבה את דברי ביהמ"ש בפרשת חפציבה שנדונה בבית המשפט העליון וכך הוא כותב:
בשל העובדה כי פסקה 34 (בפס"ד הקשת המזרחית א.ר.) שימשה מסד להגשת תובענות שעילתן ביחסי החקלאים והמדינה, קבע בית המשפט בפסק-דינו ב-ע"א 463/18 קיבוץ חפציבה קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' קרן קיימת לישראל (5.3.2019) (להלן: "עניין חפציבה"), כי יש להעמיד הלכה על מכונה ולמנוע התדיינויות סרק.
לשם כך, התווה בית המשפט את האופן שבו יש לבחון תובענה שעילתה נטועה ביחסיהם של חוכרים חקלאיים ורמ"י: הלכת שיח חדש קבעה כלל וחריג. החריג הוא שזכויות החוכרים החקלאים מול בעלי מקרקעי ישראל (…), המיוצגים על ידי רשות מקרקעי ישראל, נקבעות על פי מערכת הנורמות הפורמאלית המסדירה אותן, דהיינו חוזי החכירה האחידים של רשות מקרקעי ישראל המתייחסים למגזר החקלאי.
החריג נוגע לאותם חוכרים הזכאים לזכויות משפטיות העולות על אלה שהוענקו בחוזי החכירה הסטנדרטיים, וזאת מחמת שיקולים הנובעים מהתשתית העובדתית הפרטנית בעניינם. בית משפט לא ביקש ליצור יש מאין זכויות חדשות או להחיות זכויות שהתיישנו או שעומדת נגדן טענת השתק או מניעות עניינו של החריג הם אותם מצבים יוצאי דופן בהם עומדות לחוכר החקלאי זכויות משפטיות ייחודיות המצדיקות להחריג את היחס המשפטי אליו מזה הניתן לכלל המגזר החקלאי במדינת ישראל.
הכוונה היא שלא ליצור חריג רחב, העלול לרוקן את המדיניות האחידה מתוכנה, אלא להותיר מקום רק לפִּשְׁפָּשׁ צר בחומת הכלל, אשר דרכו יוכלו לעבור רק אלה שמערך זכויותיהם המשפטי הוא ייחודי, ומצדיק הענקת זכויות יתר מהן לא נהנה מכלול המגזר החקלאי.
לסיכום
לסיכום קבע ביהמ"ש כי חוכר חקלאי זכאי אך ורק ליהנות מן הזכויות הניתנות לו ב"חוזה הסטנדרטי" ורק אם יוכיח זכויות יתר – יוכל ליהנות מהן. אך "זכויות יתר" אינן יכולות להות מבוססות על טיעונים גנריים, המשותפים לכלל המגזר החקלאי, אלא על טיעונים פרטניים, המבוססים על נסיבות ייחודיות המתייחסות לאותו חוכר חקלאי. בכל מקרה גם טענות אלה כפופות לדין הכללי ביחס למניעות, השתק והתיישנות.
ראוי לציין כי בכל פסקי הדין היו בתי המשפט ערים לכך שרכישת הקרקעות נעשתה בכספי המתיישבים. הם גם לא התעלמו מן העובדה שהייתה זו תרומה מיועדת, קרי תרומה שנועדה למטרה ספציפית – רכישת אותן קרקעות שאותם יקבלו המתיישבים עצמם, אך קובע כי גם בהינתן כל אלה – התביעות הללו התיישנו זה מכבר.
וכך, למעט מספר תביעות שהצליחו באופן מסוים להיטיב עם האגודות באספקטים מסוימים של פעילותם מול רמ"י (ת"א (חי') 47877-02-14 גפני נ' קיבוץ גן שמואל; ע"א 1232/09 שרייבמן נ' קרן קיימת לישראל; ע"א 3880/10 חרות מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' הקרן הקיימת לישראל; ת"א (ת"א) 25930-12-12 בייט נ' מינהל מקרקעי ישראל)., נדחה שוב ושוב בבתי המשפט הנרטיב העיקרי, המכונן, של ההתיישבות, שטען לזכויות עודפות של המתיישבים הראשונים על פני ההסדרים הנוהגים כיום ביחס לכלל האגודות.
ספק אם אגודות נוספות ימשיכו להגיש תביעות דומות, אך אם כך יהיה, מעניין יהיה לבחון האם תשתנה המגמה העקבית של בתי המשפט הדוחים אחת לאחת את תביעות האגודות, לייעוץ עם עורך דין אגודות שיתופיות ממשרדינו חייגו: 03-5788770