ליטיגציה

פסקי דין בהם ייצג משרדנו

משרדנו פעיל מאד בתחום הליטיגציה. עורכי הדין ממשרדנו ייצגו ומייצגים באלפי תביעות וזכו להצלחות משמעותיות בתחומי משפט מגוונים.

נביא להלן, על קצה המזלג, מספר פסקי דין שבהם ייצגו עורכי הדין ממשרדנו. חלק מפסקי הדין מהווה חידוש והלכה ו\או  מהווה ציון דרך משפטי בתחומם. פסקי הדין מובאים בקיצורים משמעותיים והם מובאים מתוך אתר "נבו".

פסקי הדין עוסקים באספקטים שונים של המשפט האזרחי תוך התמקדות בסוגיות כדלקמן:

דיני חקלאות דיני חקלאים, אגודות שיתופיות, מושבי עובדים, דיני חוזים, דיני חברות, תכנון ובניה, דיני חדלות פרעון ומשפט מינהלי.

פסקי הדין קוצרו מאד בשל קוצר היריעה. להרחבה ניתן לעיין בפסקי הדין בשלמותם שכן כולם פורסמו.

דיני מכרזים \ ערבות

עע"מ 10785/02‏ חברת י.ת.ב בע"מ נ' משרד הפנים, פ"ד נח(1) 897

ערעור עתירה מינהלית  02 / 10785

חברת י.ת.ב בע"מ

נגד

1. מדינת ישראל, משרד הפנים
2. חברת פארטו בע"מ

בבית^–המשפט העליון

[27.11.2003]

לפני השופטים א' מצא, מ' חשין, ד' ביניש

המערערת עתרה לבית^–המשפט לעניינים מינהליים כנגד זכייתה של המשיבה 2 במכרז שהוציאה המשיבה 1 בטענה כי הערבות הבנקאית שהמשיבה 2 צירפה להצעתה לא תאמה את תנאי המכרז. הפגם תוקן על^–ידי המשיבה 2 לאחר החלטת ועדת המכרזים על זכייתה במכרז. לטענת המערערת, הפגם היה מהותי, ובגינו היה על ועדת המכרזים לפסול את הצעת המשיבה 2. עתירתה נדחתה. מכאן הערעור.

בית^–המשפט העליון פסק:

א.    (1)   המכרז הציבורי מושתת על שני עקרונות יסוד: הראשון הוא עקרון השוויון וטוהר המידות, והשני הוא השאיפה לנהוג ביעילות ובחיסכון בכספי הציבור. מעמדם של שני העקרונות בבחינת פגמים במכרז אינו שווה. הפסיקה העניקה משקל מכריע לעקרון ההזדמנות השווה על פני האינטרס הכלכלי^–עסקי גרדא. כך, כאשר יש פגם מהותי בהצעה, כלומר פגם הפוגע בשוויון שבין המציעים ובתחרות ההוגנת במכרז, בדרך^–כלל תיפסל ההצעה הפגומה אף אם מדובר בהצעה הכדאית ביותר מבחינה כלכלית. במקרים כאלה נסוג האינטרס הכלכלי המיידי בקבלת ההצעה הכדאית ביותר מבחינתה של הרשות הציבורית מפני הצורך בהבטחת עקרון השוויון, ההגינות וטוהר המידות במכרזים. לעתים, כאשר קיים פער גדול בכדאיות הכלכלית בין ההצעה שנפסלה לבין הצעות אחרות, התוצאה עלולה להיות קשה במיוחד, אך היא מתחייבת נוכח מעמד הבכורה שיש לעקרון השוויון ולהגינות השלטונית במכרזים (905ב – ג,
ו – 906א).

מעמד הבכורה שממנו נהנה האינטרס הציבורי בקיום תחרות הוגנת על פני האינטרס הכלכלי המיידי תורם, בטווח הזמן הארוך, גם לאינטרס הכלכלי^–עסקי. הקפדה על עריכת מכרזים בכפוף לנורמות הציבוריות, ובראשן עקרון השוויון, תגביר את אמון הציבור בשיטת המכרז ותעודד השתתפות במכרזים ציבוריים באופן שעולה בקנה אחד עם האינטרס הכלכלי שבבסיס המכרזים (907א – ב).

עקרון השוויון הוא אמנם כבד משקל, אך אין בו כדי לגרום לכך שכל פגם שנפל בהצעה, יהא אשר יהא, יפסול אותה מכול וכול במכרז. לנוכח פגם שנפל בהצעה למכרז מוטל על ועדת המכרזים להפעיל את שיקול^–דעתה ולבחון אם מדובר בפגם הפוסל את ההצעה, או שמא מדובר בפגם טכני, והנסיבות מצדיקות חריגה מהכלל שלפיו דין ההצעה להיפסל. פעולה בתום^–לב הינה תנאי הכרחי להכשרת פגמים בהצעות (906ג – ד).

הדרישה ממציעים לצרף ערבות להצעתם נועדה להגשים שתי מטרות עיקריות: האחת, לתת בידי בעל המכרז אמצעי יעיל לגביית פיצויים אם יחזור בו המציע מהצעתו שזכתה במכרז, והשנייה, הערבות משמשת אמצעי בידי המזמין לעמוד על רצינותו של המציע ועל חוסנו הכלכלי (907ג – ד).

דרישת הערבות מהווה תנאי סף להשתתפותם של מציעים במכרזים ציבוריים רבים, ומכאן חשיבות ההקפדה על קיום תנאיה. היעדר הקפדה על קיום התנאים הנדרשים לערבות תפגע, בדרך^–כלל, בשוויון שבין המציעים – הן מציעים בפועל הן מציעים פוטנציאליים. חשיבות ההקפדה על תנאי הערבות הנדרשים נובעת גם מהמשמעויות הכלכליות הנכבדות שיש לערבות ביחס למציעים. בית^–המשפט העליון קבע בשורה של פסקי^–דין כי בדרך^–כלל יש לראות בפגמים בערבות שצירף מציע להצעתו פגמים מהותיים הפוגעים בשוויון שבין המציעים במכרז, ועל^–כן דינה של הצעה שהערבות שצורפה לה פגומה, להיפסל. נדירים יהיו המקרים שבהם יוכשרו פגמים בערבות. מעצם היותה של הערבות תנאי סף להשתתפות במכרז, אי^–עמידה בו היא בדרך^–כלל פגם מהותי בהצעה (907ד – 908ב).

המקרים החריגים שבהם ניתן להכשיר פגמים בהצעות המוגשות למכרז בשל היותם פגמים טכניים או פורמאליים גרדא, יהיו נדירים ביותר כאשר מדובר בפגמים בערבות (908ז)

במקרה דנן אופן פעולתה של ועדת המכרזים, שהכריזה על הצעתה של המשיבה 2 כזוכה במכרז, ורק מאוחר יותר דרשה ממנה לתקן את הפגם, הוא כשלעצמו פגם נוסף בהליכי המכרז. משנפל פגם מהותי בערבות שצורפה להצעתה של המשיבה 2, לא היה ניתן לאפשר לה לתקן את הפגם בדיעבד (911ו – ז).

חקיקה ראשית שאוזכרה:

–          חוק חובת המכרזים, תשנ"ב-1992, סעיף 2.

חקיקת משנה שאוזכרה:

–          תקנות חובת המכרזים, תשנ"ג-1993, תקנה 20(ד).

פסקי^–דין של בית^–המשפט העליון שאוזכרו:

[1]        בג"ץ 751/89 א.לוי קבלני בנין בע"מ נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד מד(2) 441.

[2]        עע"מ 1966/02 המועצה המקומית מג'אר נ' אבראהים, פ"ד נז(3) 505.

[3]        בג"ץ 368/76 גוזלן נ' המועצה המקומית בית-שמש, פ"ד לא(1) 505.

[4]        בג"ץ 173/82 מבני פלס חברה הנדסית לבנין ופיתוח בע"מ נ' עיריית נהריה, פ"ד לו(2) 472.

[5]        בג"ץ 6057/00 זוהר נ' שר האוצר, פ"ד נו(3) 569.

[6]        ע"א 6283/94 "מנורה" איזי אהרון בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נא(1) 21.

[7]        ע"א 4683/97 ידע מחשבים ותוכנה בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון, פ"ד נא(5) 643.

[8]        ע"א 6926/93 מספנות ישראל בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ,
פ"ד מח(3) 749.

[9]        ע"א 8416/99 אי.איי.אם. אלקטרוניקס מחשבים וציוד היקפי (1999) בע"מ נ' מפעל הפיס, פ"ד נד(3) 425.

[10]     ע"א 248/97 איי.אף.אן. מערכות בע"מ נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל, פ"ד נא(2) 646.

[11]     ע"א 1828/93 י.ש.י את שדי חברה לעבודות בניה, חפירה ופיתוח בע"מ נ' שמחה אוריאלי ובניו חברה להנדסה ולקבלנות בע"מ (לא פורסם).

[12]     ע"א 3744/94 אבן הבונים בע"מ נ' ארבל הנדסה וקבלנות (1984), פ"ד נ(5) 59.

[13]     עע"מ 5085/02 רמט בע"מ נ' ועדת המכרזים של עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נו(5) 941.

[14]     בג"ץ 466/82 עוזר את רובננקו שותפות לביצוע עבודות בהנדסה אזרחית נ' עיריית רמת^–גן, פ"ד לז(1) 696.

ספרים ישראליים שאוזכרו:

[15]     ג' שלו חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית (תש"ס).

ערעור על פסק^–דינו של בית^–המשפט המחוזי בירושלים (השופטת מ' שידלובסקי^–אור) מיום 4.12.2002 בעת"מ 831/02. הערעור נתקבל.

אמיר רנן, שי לוי – בשם המערערת;

אבי ליכט, עוזר ראשי לפרקליטת המדינה – בשם המשיב 1;

גיא גלילי, ליאורה הרמן – בשם המשיבה 2.

דיני חקלאים \ דיני חקלאות \ משפט מינהלי \ כשרות \ הרבנות הראשית

לתגובה בטענות (2007-10-25): בגץ 7120/07 אסיף ינוב גידולים בע"מ נ' הרב יחיאל יעקובוביץ – הרבנות המקומית הרצליה ב"כ עו"ד יעקב וינרוט, עו"ד יחיאל וינרוט עו"ד: יעקב וינרוט, יחיאל וינרוט

לעתירה למתן צו על תנאי בטענות (2007-10-25): בגצ 7628/07 המועצה לייצור צמחים ולשיווקם – ב"כ עו"ד שאול פלס, עו"ד רונן כהן נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל עו"ד: שאול פלס, רונן כהן

ספרות:

י' זמיר, הסמכות המינהלית

כתבי עת:

אביעד הכהן, זלמן סורוצקין, "בנקאות ללא ריבית ו"היתר", שערי משפט, כרך ב (תשנ"ט-תשס"א) 77

יצחק זמיר, "ראיות בבית-המשפט הגבוה לצדק", משפט וממשל, א 295

יצחק זמיר, "הסמכות המינהלית", משפט וממשל, א 81

חקיקה שאוזכרה:

חוק איסור הונאה בכשרות, תשמ"ג-1983: סע'  2, 2(א), 2(א)(1), 12

חוק הרבנות הראשית לישראל, תש"ם-1980: סע'  2, 2(3), 4

חוק מועצת הצמחים (ייצור ושיווק), תשל"ג-1973

חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א-1971: סע'  3(ב)(3), 12

חוק מקרקעי ישראל, תש"ך-1960: סע'  3

חוק-יסוד: מקרקעי ישראל

חוק עסקאות במקרקעין (קיום מצוות שמיטה), תשל"ט-1979: סע'  1(א)

חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969

תקנות עסקאות במקרקעין (קיום מצוות שמיטה), תשל"ט-1979: סע'  1

חוק החברות, תשנ"ט-1999

חוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000: סע'  לתוספת הראשונה, 4(א)

תקנות בחירות רבני עיר, תשל"ה-1974: סע'  3

מיני-רציו:

* משפט מינהלי – רשות מוסמכת – מועצת הרבנות הראשית

* משפט עברי – כשרות – מתן הכשר

* משפט מינהלי – שיקול-דעת – רב מקומי

שתי עתירות שעניינן בתקפותן של החלטות מועצת הרבנות הראשית מיום 22.8.07 ומיום 30.8.07, כי בידי כל רב מקומי להכריע במקומו, על פי דרכו, כיצד יפעלו בעירו בענייני השמיטה; משמעות החלטה זו, הינה המנעות מכל הנחיה או התוויה של מדיניות כלל ארצית אחידה בעניין כשרותה של התוצרת החקלאית לקראת שנת השמיטה תשס"ח, תוך הותרת ההחלטה בנושא זה לכל רב מקומי לפעול כהבנתו. ספציפית נוגעים הדברים לאפשרות למנוע מתן תעודות כשרות (בחתימת הרב המקומי או בחתימת אחר) לתוצרת חקלאית בהתבסס על "היתר מכירה" (מכירה הקרקע בתק' הרלוונטית לשמיטה לנוכרי דבר המאפשר – על דעת חלקם של הפוסקים – את המשך עיבוד הקרקע והיווה פתרון שנועד לצמצם את הפער בין הדרישות ההלכתיות לבין החיים המתחדשים של העם בישראל אשר החייה בה את החקלאות ואת עבודת האדמה). הרבנות הראשית כרשות הממלכתית לפי חוק איסור ההונאה בכשרות, המשיכה בעקביות – כהחלטת שעת הדחק – לאמץ היתר זה עד שלהי תשס"ז. העותרים מבקשים להשיב על כנו את ההסדר שקבע המחוקק, קרי כי הרבנות הראשית תשתמש בסמכותה המקבילה, ובמקום שאין דעתו של הרב המקומי נוחה מהסתמכות על היתר המכירה – יחתום על תעודת הכשרות נציג הרבנות הראשית.

בג"ץ (מפי השופט רובינשטיין ובהסכמת הנשיאה ביניש והשופטת חיות) קיבל את העתירות מהטעמים הבאים: 

הרבנות הראשית היא גוף מינהלי, הכפוף לכללי המשפט המינהלי. החלטות גוף מינהלי צריך שיתקבלו בהליכים ראויים, ויהיו סבירות ומידתיות. אלא שבענייננו, נפלו פגמים הן בתהליך קבלת ההחלטות: תיעוד ההחלטה; אופן קבלת ההחלטה – משאל טלפוני; מועד קבלת ההחלטה – שלהי תשס"ז; ההחלטה לא נומקה; והן בהחלטה לגופה: (א) איזון מוקשה מאוד בין אינטרסים נוגדים – האוטונומיה של הרבניים המקומיים אל מול האינטרסים הכלכליים, הלאומיים, אולי אף החוקתיים, של החקלאים וציבור הצרכנים. על הרבנות היה לאזן בין אינטרסים נוגדים אלו, אלא שהפתרון שנבחר אינו משקף איזון ממשי, זאת שעה שקיים פתרון מידתי יותר, שאינו מחייב פגיעה (למצער פגיעה משמעותית) באף אחד מהאינטרסים; (ב) נושא השמיטה אינו מתאים במהותו להכרעה מקומית. הבעיה היא כלל ארצית והפתרון חייב להיות כלל ארצי. בכדי ללכת בדרך זו, יש צורך במערכת דיונים כבדה ומשמעותית הרבה יותר ממה שנעשה תוך שמיעת החקלאים וגורמי הממשלה המופקדים על הטיפול בנושא.

לנוכח פגמים אלו, ההחלטות אינן יכולות לעמוד. יודגש שאין באמור לפוגע כהוא זה במעוניינים לשמור שמיטה ככל משפטה וחוקתה, לשיטתם, בצורות האפשריות השונות, הן באוצר בית דין והן ברכישה מלא יהודי. גם אין בכך משום כפייה של רב מקומי לחתום על תעודת כשרות לפי מיטב תפיסתו ההלכתית. הדברים מכוונים אך כלפי החלטות הרבנות הראשית לשנות ממדיניותה ולהימנע מלעשות שימוש בסמכותה המקבילה. 

לפיכך, בכל מקום שבו אין הרב המקומי נכון ליתן תעודות כשרות המיוסדות על "היתר מכירה", על הרבנות לעשות שימוש בסמכותה לפי סעיף 2(א)(1) לחוק איסור הונאה בכשרות, ולהסמיך רבנים שיעשו כן.

פשיטת רגל \ דיני חדלות פרעון \ זכויות נושים

חקיקה שאוזכרה:

פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980: סע'  20(א), 22(א), 178(ג)

מיני-רציו:

* ההליכים למימוש הבית במסגרת תיק הפש"ר החלו עוד בשנת 2015. מדובר בהליך נוסף במסכת של הליכי סרק שבהם נקטו המערערת ובני משפחתה, ובראשם אחיה החייב, במטרה למנוע את מימוש הזכויות האמורות. עם זאת ובמיוחד לנוכח חומרת הטענות שבפי המערערת, ביהמ"ש מצא להרחיב בעניין. בין היתר, לא נמצא ממש בטענה המשפטית כי לא הייתה לבימ"ש של פש"ר סמכות להורות על העברת הליכי המימוש שהתנהלו בהוצאה לפועל ולאחד אותם תחתיו.

* פשיטת רגל – נושים מובטחים – מימוש השעבוד

* פשיטת רגל – בית משפט של פשיטת רגל – סמכות

ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי בגדרה נדחתה בקשת המערערת לבטל החלטות קודמות של ביהמ"ש המחוזי שעניינן במימוש זכויות בבית מגורים ובמגרש חקלאי לצורך פדיון חוב של המשיב 1 – חייב בהליכי חדלות פירעון, אשר אחיו, בהם המערערת שהינה אישה חירשת, אילמת וחולה, ערבו לחובותיו – לחברת נפקו סטאר (הנושה מובטח). המערערת טוענת לקיומם של פגמים מהותיים בהליכים למכירת הנכסים שמצדיקים את ביטולם, תוך התמקדות במכר הבית ובכלל זה טענה כי לא זומנה לדיונים שהתקיימו בבקשות שבגינן התקבלו אותן החלטות, וממילא לא ניתנה לה אפשרות להתנגד להן. עוד נטען בין היתר, כי כל ההחלטות בעניין מכירת הנכסים היו מצויות בסמכותו הבלעדית של רשם ההוצאה לפועל, וניתנו בהיעדר סמכות עניינית על ידי בימ"ש של פש"ר. יצוין כי בשלב זה מכירת הבית הושלמה והבית רשום ע"ש הקונים.

ביהמ"ש העליון (מפי השופטת ע' ברון בהסכמת השופטים ג' קרא וי' אלרון) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:

ההליכים למימוש הבית במסגרת תיק הפש"ר החלו עוד בשנת 2015, מדובר בהליך נוסף במסכת של הליכי סרק שבהם נקטו המערערת ובני משפחתה, ובראשם החייב, במטרה למנוע את מימוש הזכויות האמורות. והוא מבוסס על טענות "ממוחזרות" שכבר נדונו בערכאות רבות ונדחו על ידן. רוב הטענות שנכללו בערעור הן טענות עובדתיות שאין זו דרכו של בימ"ש של ערעור להתערב בהן, ולא התקיימו בענייננו נסיבות חריגות שמצדיקות סטייה מכלל זה. כן לא נמצא ממש בטענות המערערת ביחס לסוגיה המשפטית שנוגעת לסמכותו של בימ"ש של פש"ר. עם זאת ובמיוחד לנוכח חומרת הטענות שבפי המערערת, ביהמ"ש מצא להרחיב בעניין.

בכל הנוגע לטענות המערערת לעניין השומה שעל בסיסה נערכה העסקה למכירת הבית כשלמעשה טענתה היא ששוויו של הבית הוא 6.3 מיליון ש"ח והתמורה ששילמו הקונים עומדת על 4.1 מיליון ש"ח בלבד. טענה זו דינה להידחות כבר מן הטעם שחובה של המערערת ובני משפחת גרינברג לנושה מובטח עומד כיום לפי טענת הכונס על 7.5 מיליון ש"ח; כך שמיצוי הליכי המכירה והשגת תמורה גבוהה ככל שניתן הם בראש ובראשונה אינטרס של הנושה המובטח. מבלי להביע עמדה לגופה של השומה, ומשהמערערת לא צירפה לערעור חוות דעת שיש בה כדי לסתור את חוות הדעת השמאית מטעם עו"ד מרקס – גם אם ניתן היה למכור את בית המגורים בתמורה ל-6.3 מיליון ש"ח כטענת המערערת, לא היה בכך כדי להותיר יתרת זכות כלשהי בקופת הכינוס. הפער המשמעותי בין מחיר המכירה של הבית ובין גובה החוב לנושה המובטח, לא יכול להותיר ספק כי החברה בחרה באמצעות הכונס בהצעה המשתלמת ביותר שניתן היה להשיג.

כן נדחו טענות המערערת ומשפחתה כי ברצונם וביכולתם לפדות את הנכס במחיר שעולה על זה שהוצע על ידי הקונים. ראשית, לא הוצגה כל ראיה לכך כי במועד כלשהו הגישה המערערת או מי מטעמה הצעה כנה ואמיתית לפדות את הנכס. שנית, הטענה מוקשית, נוכח טענתם כי מצבם הכלכלי קשה ביותר דומה כי אין להם אפשרות מעשית לכך. שלישית, בשלב זה מדובר במעשה עשוי, והזכויות בבית נרשמו על שם הקונים שרכשו אותו בתום לב ובתמורה, ולדבריהם אף השקיעו כספים רבים בשיפוצו.

כן נדחו טענות המערערת כי לא הייתה מודעת להליכי המכר בתיק הפש"ר ולא ניתנה לה הזדמנות להתנגד להם. בין היתר צוין כי אף אם המערערת עצמה לא נכחה בכל הדיונים בהוצאה לפועל, אין

…………..

כידוע, לנוכח מומחיותו הייחודית בתחומו, מוקנה לביהמ"ש של פשיטת רגל שיקול דעת רחב, ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור. בנסיבות המקרה דנא ובשל השימוש לרעה שעשו החייב והמערערת בהליכי משפט באמצעות נקיטת הליכים מקבילים בערכאות השונות והגשת בקשות דחייה רבות, דומה כי לא נותרה לבימ"ש של פש"ר ברירה אלא לאחד תחתיו את ההליכים השונים במטרה להביא לסיום מהיר ויעיל של ההליכים למימוש הנכסים. בהקשר זה הודגש כי מכירת הבית אושרה על ידי ההוצאה לפועל בכפר סבא עוד לפני שניתנה ההחלטה לאיחוד הליכים, והטענות השונות ביחס למחיר המכירה ולאפשרות של פדיון הבית על ידי בני משפחת גרינברג כבר נדונו ונדחו שם. למעשה, כל שעשה בימ"ש של פש"ר לאחר ההחלטה לאיחוד הליכים הוא חתימה על צו המכר, ובנסיבות המקרה שלפנינו מדובר בהליך פורמלי בלבד. בהינתן כל האמור, ביהמ"ש שוכנע כי לא היה באיחוד ההליכים תחת בימ"ש של פש"ר כדי לגרום לעיוות דין או לפגוע בזכויותיה הדיוניות של המערערת.

משפט מינהלי \ דיני חקלאים ודיני חקלאות \ יבוא בעלי חיים לישראל

תאריך הישיבה:                        ה' בשבט התשע"ז (1.2.17)

בשם העותרות:                      עו"ד יוסף וולפסון; עו"ד שגיב לוי; עו"ד נטע יגר

בשם המבקשות להצטרף:         עו"ד לימור פרץ

בשם המשיב 1:                      עו"ד מיטל בוכמן שינדל

בשם המשיבות 3-2 ו-12:        עו"ד אמיר רנן; עו"ד רן דה לוי

בשם המשיבים 7-4:               עו"ד גיל להב                             

 בשם המשיבה 8:                   עו"ד איתמר ענבי; עו"ד יונתן פרידמן

בשם המשיבות 11-9:              עו"ד גילי שפר

— סוף עמוד  1 —

חקיקה שאוזכרה:

חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994

חוק-יסוד: חופש העיסוק

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

 עתירה זו מסבה עצמה על נושא שביסודו צער בעלי חיים. לשיטת העותרות (והמבקשות להצטרף) יש לאיין את יבוא בעלי חיים לשחיטה ולהחליפו ביבוא בשר טרי מצונן, נוכח הסבל הנגרם לבעלי החיים בעת הובלתם באניות. על קיומו של סבל כזה אין בעצם חולק, כמובן תוך הבחנה המעוגנת בנסיבות בין יבוא ממרחקים (אוסטרליה) לבין יבוא מקרוב (אירופה), בשל מספר הימים הנמוך יותר של הובלה מאירופה (5-3 ימים) מאשר מאוסטרליה (כשלושה שבועות). לשיטת העותרות הפתרון, כאמור, הוא יבוא בשר טרי מצונן בלבד. הודענו למבקשות להצטרף, המתעדות מסעי בעלי חיים וסבלם, כי ראינו את החומרים שצירפו אך לא ראינו לצרפן כצד לעתירה; המדינה ביקשה, ולשלמות התמונה נאפשר זאת, תגובה לדברי המבקשות להצטרף תוך 30 יום.

 לשיטת המדינה שהמשיבות האחרות מצטרפות אליה, הכל מעוניינים בצמצום הסבל לבעלי החיים ופועלים לשם כך, אך אין מצב השוק, הצריכה והעלות (לרבות בתחום הכשרות) כזה המאפשר ויתור  על יבוא בעלי חיים (שבהמשך יפוטמו ויישחטו בכל מקרה), מטעמים שונים. על כן המגמה לשיטתם צריכה להיות שיפור רווחת בעלי החיים בעת הובלתם באניות. המדינה מפנה להחלטת ממשלה 833 מ-13.12.15, שבמקרה או שלא במקרה באה כחודש לאחר הגשת העתירה (10.11.15), ואשר הטעימה הגנה על בעלי חיים ורווחתם למניעת צער בעלי חיים (לפי חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994), ותוך קבלת המלצות צוות בין משרדי לנושא זה. הוחלט, בין השאר על הקמת ועדה מייעצת לחיזוק השקיפות, בהשתתפות נציגי אקדמיה, ממשלה וציבור והקמת אגף לרווחת בעלי חיים ביחידת השירותים הוטרינריים, וכן התקנת תקנות רלבנטיות לעניין הובלת בעלי החיים. מצד המשיבות האחרות (שאינן המדינה) הודגשו זכויות שולחיהן לפי חוק יסוד: חופש העיסוק,

— סוף עמוד 2 —

שאלות של פרנסת עובדים לא מעטים, בעיות כשרות ביבוא בשר, הטעמה באשר למגזר הערבי ועוד.

 הרצון העולה מן העתירה כשלעצמה אינו שנוי במחלוקת, כאמור, במובן המשפטי וגם המעשי, שכן אין מי שאינו חפץ כי בעלי החיים המובלים לא יסבלו. הפער הוא בין אפס יבוא לשיטת העתירה בנימוק כי אין דרך אמיתית למניעת הסבל ולפיקוח ואכיפה, לבין מעשים של ממש לצמצום הסבל. אנו סבורים, כי יש מקום לקדם באופן נמרץ לעת הזאת את צמצום הסבל ככל הניתן. בהקשר זה, הועדה המייעצת שהוזכרה למעלה התכנסה לראשונה רק ימים ספורים לפני הדיון לפנינו, ולא נחשוד בכשרים אם נניח שהיה לכך קשר לדיון, ובהרכב חסר. ישיבתה הבאה היא באפריל 2017. בדרך זו קשה להניח כי תהיה התקדמות מספקת. אנו סבורים כי כדי שהתמונה תתבהר באשר לאסדרה ראויה ולקידום ממשי של מניעת הסבל, גם אם לא עד קצה הדרך שמבקשת העתירה, ובלא שניטע מסמרות, היא "העלאת הילוך", הן בהשלמת הרכב הועדה בהקדם, לרבות ארגונים מסוג העותרות, הן בהתכנסות הועדה לעתים תכופות, הן בועדות משנה מתמחות בתוכה כגון לתקינה, והן בכלל בהמרצת הפעילות, ויפה שעה אחת קודם. הודעת עדכון מטעם המדינה תימסר עד 30.4.16. הצדדים האחרים יוכלו להגיב תוך 15 יום נוספים. לאחר מכן יוחלט באשר להמשך הטיפול בעתירה.

משפט מינהלי \ דיני תכנון ובניה \ היטלי השבחה

חקיקה שאוזכרה:

חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965

הערעור שבפנינו נסב על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ולפיו התקבלה עתירתם של משיבים 2-1 (להלן: המשיבים) לאפשר להם לשלם היטלי השבחה על מגרשים שבבעלותם בהתאם לשומות מוסכמות שהוצאו להם בשנת 2008 על-ידי הועדה המרחבית (המערערת בעע"מ 8411/17), ואשר נערכו על ידי השמאי מרגלית (המשיב 4, להלן: מרגלית).

העובדות הצריכות לעניין פורטו בהחלטתו של השופט מינץ מיום 13.10.2017 בבקשה לעיכוב ביצוע, ועל כן נקצר בדברים.

נקדים ונאמר כי לפסק הדין של בית המשפט קמא, אין השלכה רוחבית, בהינתן שהשומות המוסכמות הוצאו לפני תיקון 84 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, אשר ביטל את המנגנון המאפשר לקבוע שומה מוסכמת. אף לא השתכנענו כי במקרה דנן הוכח חשש לפגיעה בטוהר המידות.

מאז שהוצאו השומות המוסכמות, חלק לא מבוטל מבעלי החלקות בתחום התוכנית שאושרה כבר מימשו את זכויותיהם (אם בדרך של מכירה ואם בדרך של בנייה) ושילמו על פי שומות אלה, כך שאין חולק כי לגביהם מדובר בשומות חלוטות.

בית המשפט קמא קבע כי לא הוצגה ראיה לפיה השומות שהוצאו למשיבים "מוטעות בכלל ובאופן קיצוני בפרט" (סעיף 26 לפסק הדין). בהקשר זה לא למותר לציין כי המערערות לא הגישו חוות דעת נגדית על מנת להשוות בין השומות המוסכמות שהוצאו על פי הערכת השמאי מרגלית לבין שומה שהוצאה בסוף שנת 2011 על ידי השמאי ברמן, וכפי שציין בית המשפט קמא, "ההשוואה בין שתי השומות, כמו עריכת השומות עצמן, הוא עניין שבמומחיות ואם רצתה הוועדה לסתור טענה זו, היה עליה להוכיח זאת באמצעות מומחה מטעמה" (סעיף 33 לפסק הדין).

בסופו של יום, ענייננו בתיקון שומות מוסכמות, והמערערות לא הראו כי יש מקום לתיקון כאמור. לכן, ועל אף שהדעת אינה נוחה ממה שנחזה לכאורה כ"מחטף" שנעשה לפני תיקון החוק, הרי שבהינתן הזמן שחלף; בהינתן שאין לפסק הדין 

השלכות רוחב נוכח תיקון החוק; בהינתן שחלק לא מבוטל מבעלי המקרקעין כבר מימש את זכויותיו ושילם את היטל ההשבחה על פי השומות המוסכמות; בהינתן אינטרס ההסתמכות של המשיבים גם לגבי אותן חלקות או יחידות דיור שטרם מומשו; בהינתן שלא הוכח כי קיים פער של ממש אשר מצדיק את פתיחת השומות; ובהיעדר ראיה לפגיעה בטוהר המידות במסגרת האיזון בין אינטרס ההסתמכות לפגמים שנפלו, ככל שנפלו, בהליך הוצאת השומות המוסכמות – בהינתן כל אלה, מצאנו לאמץ את התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא ולהותיר את פסק הדין על כנו.

אשר על כן, הערעור נדחה ובנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות.

5129371

דיני עבודה \ דיני מכרזים \ משפט מנהלי

עע (ארצי) 116/03‏ ‏ מדינת ישראל משרד החינוך נ' משה חג'בי ו 15 אח'‏

בית הדין הארצי לעבודה

חקיקה שאוזכרה:

חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, תשנ"ו-1996: סע'  1

חוק שירות התעסוקה, תשי"ט-1959

חוק כלי היריה, תש"ט-1949

חוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959: סע'  15, 17, 19, 24, 37, 42, 44

כתבי עת:

אמירה גלין, "מיקור חוץ outsourcing '", שנתון משפט העבודה, כרך ז 043

רות בן ישראל, "מיקור חוץ outsourcing 'מתמקרים'", שנתון משפט העבודה, כרך ז 5

מיני-רציו:

* עבודה – יחסי עובד-מעביד – קיומם

* עבודה – מעביד – מיהו המעביד

העובדות בתמצית: הממשלה החליטה להטיל את האחריות לאבטחת מוסדות חינוך על משרד החינוך באמצעות חברות שמירה. לשם כך הוחלט לרכוש את שירות הפיקוח מחברה חיצונית באמצעות מכרז, בו זכתה המשיבה 4. בשנת 1997 הוקם במשרד החינוך גוף ריכוזי להכשרת מאבטחים לטיולים, בקרה ופיקוח על האבטחה במסגרתו פעלה יחידת פיקוח. משרד החינוך החליט לרכוש את שירותי הפיקוח של היחידה מחברה חיצונית בדרך של פרסום מכרז. עד אז התבקשה המשיבה 4 להרחיב את שירותיה למשרד ולהוסיף פקחים. לשם כך העמידה משיבה 4 בראש יחידת הפיקוח את המשיב 1 והעסיקה כ-16 פקחים על בסיס המכרז הקיים. בשנת 1998 זכו במכרז למתן שירותי פיקוח ושירותים נוספים שלוש חברות שהגישו הצעה אחת. בשנת 1999 זכתה במכרז המשיבה 3 ובשנת 2002 זכתה במכרז המשיבה 2. נוכח אי זכייתה במכרז, הודיעה המשיבה 3 למשיבים 1 על פיטוריהם. עד לפיטוריהם הועסקו המשיבים עפ"י חוזי עבודה אישיים שחתמו עם המשיבות 3-4, (להלן גם: החברות). המשיבים הגישו תביעה לביה"ד האזורי ועתרו כי יקבע שהם עובדי משרד החינוך וכן לסעדים שונים. בביה"ד האזורי גרסו נציגי הציבור, בדעת רוב, כי דין התביעה להתקבל והוצהר כי המשיבים הינם עובדי מדינה בחוזה עבודה לתקופה שאינה צמיתה. השופטת, בדעת מיעוט, סברה כי דין התביעה להדחות מאחר שלא התמלאו התנאים לקבוע כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין המדינה למשיבים. מכאן הערעור דנן.

ביה"ד הארצי לעבודה קיבל את הערעור ופסק כי:

המשיבים הינם עובדי החברות ואין לראותם עובדי מדינה.

מהות ההתקשרות החוזית בין החברות לבין משרד החינוך, כתוצאה מזכייתן במכרזים לאספקת שירותי פיקוח על טיולי בתי הספר היתה בגדר מיקור חוץ (outsourcing) אותנטי ולגיטימי.

למיקור חוץ אותנטי שתי צורות אופייניות: מיקור חוץ של פונקציות, בו מוּצָאִים בשלמותם תחומים מוגדרים מן המסגרת הארגונית של המזמין. העובדים הם עובדיו של הקבלן ומבצעים עבודתם עבור הארגון מקבל השירות. במיקור חוץ של כוח אדם עושה הארגון המזמין שימוש בעובדי חברת כוח אדם אותם מעמיד לרשותו הקבלן. במקרה כזה מתבצעת העבודה בחצרי הארגון מקבל השירות והעובדים נחשבים לעובדיו של הקבלן למרות הקשר בין העובדים לבין הארגון מקבל השירות. בענייננו, בעוד אשר הטיולים עצמם הם חלק מתכנית הלימודים, פעולות הבקרה ואבטחת הטיולים בהן עסקו החברות באמצעות המשיבים אינן חלק אינטגרלי מתכנית הלימודים או מפעילותו השוטפת של המשרד.

השירות אותו סיפקו החברות למשרד החינוך אינו נופל במסגרת עיסוקו העיקרי של המשרד. לפי דרישות המכרז, נעשתה פעילות הפקחים מחוץ לחצרי המשרד ופעילותם נעשתה מול גורמים שאינם נמנים על שורות המשרד. מדובר במיקור חוץ אותנטי לרכישת שירותים בדרך של הפעלת כח אדם במסגרת משימה מוגדרת ומסוימת, אותה מסר משרד החינוך לביצוען של החברות באמצעות עובדיהן. מערכת היחסים שהתקיימה בין המדינה, החברות והמשיבים היא זו של תבנית העסקה משולשת: העובדים-המשיבים; המשתמש-משרד החינוך; והקבלן-החברות.

הסממנים המצביעים על כך שהחברות היו המעסיקות של המשיבים במקרה שלפנינו, ולא משרד החינוך, הם בעיקרם אלה: המשיבים ראו עצמם כעובדי החברות; בין המשיבים לבין החברות התקיימה זיקה של ממש: תשלום שכרם של המשיבים נעשה ע"י החברות; החברות הן שהפרישו עבורם תשלומים לביטוח פנסיוני, לקרן השתלמות ולתנאים הסוציאליים הקבועים בדין; לרשויות המס דווח כי המשיבים מועסקים ע"י החברות; בידי החברות היה הכוח לפטר את המשיבים ולקבל את פיצויי הפיטורים מהן. מעורבות המשרד בפעילות הקבלן והפקחים המועסקים על ידו אינה משנה ממהותה ואינה הופכת את ההתקשרות למכרז לאספקת שירותי כוח אדם. מעורבותו של משרד החינוך בעבודת המשיבים, אין בה כדי לשנות ממסקנה זו, בהיותה פיקוח לגיטימי של מזמין השירות על הגורם המספק את אותו השירות.

הכרה בעובד כעובד מדינה אינה דבר של מה בכך. עובד מדינה אינו מתקבל לשירות בדרך בה שוכר מעסיק פרטי עובדים אלא עפ"י חוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959 ועפ"י הוראות התקשי"ר. הוראות החוק והתקשי"ר נועדו להבטיח שבעלי הכישורים הטובים ביותר יזכו בתפקיד. לשם כך, מחייב חוק המינויים, בין היתר, פרסום מכרז פומבי כתנאי למינוי אדם לעובד מדינה. קביעתם של נציגי הציבור בדעת הרוב לפיה המשיבים הם עובדי מדינה עומדת בניגוד להוראות חוק המינויים. בענייננו, לא באו המשיבים בדרך המלך שקבע המחוקק לקבלתו של אדם כעובד בשירות המדינה ואף לא באו במסלול החלופי בחוק, של קליטה כעובד זמני. זאת, אף אם נתייחס לסוג העבודה שבוצעה כעבודה שלפי טיבה אינה צמיתה.

יתרה מכך. בדעת הרוב נקבע כי המשיבים הינם "עובדי מדינה בחוזה עבודה לתקופה שאינה צמיתה". התקשי"ר מגדיר עבודה שלפי טיבה אינה צמיתה כ"עבודה שלפי אופיה וטיבה מוגבלת מבחינת הזמן; עבודה כזו היא במסגרת תקציבית מיוחדת ובדרך כלל מבצעים אותה עובדים שאינם משובצים במשרות שבתקן המאושר". זאת, להבדיל מ"עבודה צמיתה", המוגדרת בתקשי"ר כ"עבודה שלפי טיבה ואופיה אינה מוגבלת מבחינת הזמן; עבודה כזאת היא במסגרת התקציב הרגיל של המדינה ומבצעים אותה עובדים המשובצים במשרות שבתקן המאושר". העבודה שביצעו המשיבים אינה מוגבלת בזמן כמתבקש מהגדרת עבודה שאינה צמיתה. עבודת הפקחים היתה בעלת מאפיינים של עבודה לתקופה צמיתה, לפיכך גם מטעמים אלה דין דעת הרוב בפסה"ד שבערעור להידחות.

משפט מינהלי \ דיני  תכנון ובניה \ היטלי השבחה

ספרות:

אהרן נמדר, היטל השבחה (חושן למשפט, 2011)

חקיקה שאוזכרה:

חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965: סע'  התוספת השלישית, 119, 14 לתוספת השלישית, 14(ב) לתוספת השלישית, 14(ה) לתוספת השלישית, 4(1), 4(4) לתוספת השלישית, 4(7), 6(ה) לתוספת השלישית

חוק הפרשנות, תשמ"א-1981: סע'  15

צו המועצות המקומיות, תשי"א-1950: סע'  193

חוק הביקורת הפנימית, תשנ"ב-1992: סע'  10(א)

מיני-רציו:

* המקרה דנן, הוא אחד מהמקרים החריגים, בהם על בית המשפט להתערב בהחלטת הועדה המרחבית, היות ולא היה ראוי שזו תגיע להחלטה להוצאת שומות חדשות, בהתעלם מהשומות המוסכמות שהוצאו ביחס לעותרים.

* תכנון ובנייה – היטל השבחה – שומת היטל השבחה

* תכנון ובנייה – היטל השבחה – קביעתו

* תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – התערבות בית-המשפט

עתירה מינהלית בה מבוקש לחייב את המשיבים לאפשר לעותרים לשלם את היטלי ההשבחה בהתאם לשומות שהוצאו על ידי שמאי המשיבה 1.

בית המשפט קיבל את העתירה, ופסק כלהלן:

כידוע, בית המשפט אינו ממיר את שיקול דעתן של רשויות התכנון בשיקול דעתו ואינו נוטה להתערב בהחלטותיהן, אלא בכפוף לעילות המשפט המינהלי.

המקרה דנן, הוא אחד מהמקרים החריגים, בהם על בית המשפט להתערב בהחלטת הועדה המרחבית, היות ולא היה ראוי שזו תגיע להחלטה להוצאת שומות חדשות, בהתעלם מהשומות המוסכמות שהוצאו ביחס לעותרים. זאת בייחוד גם לאור העובדה, שהועדה המרחבית קיבלה את התשלום במגרשי העותרים האחרים, בהתאם לשומות המוסכמות, שהוצאו במסגרת אותו הליך, כמו גם בשומת המגרש הנוסף, וכן קיבלה את השומות שהוצאו במסגרת אותו הליך, ביחס למגרשים נוספים של בעלי זכויות אחרים במקרקעין נשוא התכנית.

הגם שהשומות לא הוצאו בהתאם להליך הרשמי האמור בחוק, הועדה המרחבית ראתה בהן ורואה בהן (לגבי המגרש הנוסף) כשומות מוסכמות, והיא בוחרת מטעמים השמורים עִמה, מתי לראותה כשומה מחייבת ומתי לא ובמקרים מסוימים אף לטעון בהליך משפטי אחר, כי השומות המוסכמות מחייבות, וכי סטייה מהן תגרום לתוצאות קשות ביותר בין היתר מבחינה ציבורית-תקציבית. זו תוצאה בלתי סבירה ובלתי אפשרית המתקבלת על ידי גוף ציבורי, בייחוד כשאין כל הסבר או הצדקה עניינית לכך.

בפניי עתירה מינהלית בה מבוקש לחייב את המשיבים לאפשר לעותרים לשלם את היטלי ההשבחה החלים על מגרשים 2199 (חלקה 517), 2202 (חלקה 520), 2201 (חלקה 519) בגוש 7787 בהתאם לשומות שהוצאו על ידי שמאי המשיבה 1 ביום 1.4.2009 וכן לאפשר הוצאת היתרי בניה ביחס למגרשים אלה וכן ביחס למגרש 2200 (חלקה 518) באותו גוש, אשר בגינו כבר שולם היטל השבחה.

…. 

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, העתירה מתקבלת. השומות שהוצאו לגבי המגרשים נשוא העתירה, אינן בטלות ויחייבו את הצדדים.

לאור התוצאה אליה הגעתי, אני מחייב את הועדה המרחבית, ואת המועצה המקומית ביחד (בחלקים שווים ביניהן), לשלם הוצאות שכ"ט עו"ד בסך כולל של 23,400 ₪ .

שכ"ט עו"ד יתחלק כך, שלעותרים ביחד ישולם סך כולל של -18,000 ₪, ולמשיב 3 השמאי מרגלית סך כולל של 5,400 ₪.     

דיני מקרקעין \ זכויות בניה \ בתים משותפים

חקיקה שאוזכרה:

חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969: סע'  71

מיני-רציו:

* בימ"ש פסק כי, לאור הוראות הסכם המכר שנחתם בין התובעים לנתבעים והיחס שלו לתקנון הבית המשותף שנחתם מאוחר להסכם המכר, הזכות לנצל את זכויות הבניה הנותרות במקרקעין נשוא הסכם המכר, הינה לתובעים.

* מקרקעין – בתים משותפים – זכויות בנייה

* מקרקעין – בתים משותפים – בנייה

* מקרקעין – בתים משותפים – רכוש משותף

* מקרקעין – בתים משותפים – תקנון

— סוף עמוד  1 —

* קניין – מקרקעין – בתים משותפים

.

תביעה שנסבה על הסכם מכר מיום 1.9.72, בעניין מקרקעין ברמת השרון, במסגרתו מכרה הנתבעת לתובעים חלקים מסוימים מהמקרקעין, תמורת בניית בית מגורים על המגרש, שהתבצעה על ידי התובעים (להלן: ההסכם). לטענת התובעים נודע להם שבכוונת נתבעים 2-3 לרכוש את זכויות הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת) במקרקעין, להרוס את ביתה, ולהגדילו תוך שימוש באחוזי בנייה נוספים. לטענת התובעים, בהתאם לסעיף 15 להסכם, אחוזי הבנייה הנוספים שייכים להם בלבד ומכאן התביעה. נתבעים 2-3 נמחקו מהתיק לאור ביטול חוזה המכר בין נתבעת 1 לנתבעים. הנתבעת טוענת כי תקנון הבית המשותף שנחתם בשנת 1977 (להלן: התקנון) מבטל את האמור בהסכם.

בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ופסק כי:

לא קיימת מחלוקת כי התובעים זכאים לקבל את יתרת הזכויות שיישארו לאחר ניצול אחוזי הבניה שנדרשו לשם בניית דירת הנתבעת. במקרה זה, אכן נוצלו זכויות הבניה על מנת לאפשר את בניית דירת הנתבעת, בהתאם לאמור בהסכם. עם זאת, לטענת הנתבעת, כוונת הצדדים לא היתה כי זכויות שיצמחו בעתיד, יהיו של התובעים. בימ"ש ציין כי איננו נכנס לבחינת סוגיית הסיווג של זכויות הבניה ולשאלה האם הם חלק מהרכוש המשותף אם לאו, לאור הנוסח הברור מההסכמים, מהם עולה זכותם של התובעים. מעיון בלשונו הברורה של החוזה ומנסיבות המקרה ניתן להיווכח כי ניצול אחוזי הבנייה לטובת הנתבעת ועל ידי התובעים נעשה למען מטרה ברורה וספציפית והיא בניית דירת הנתבעת. בהקשר זה, מודגשת ההבחנה בין אחוזי בנייה אלו לאחוזי בנייה עתידיים. הבחנה זו עולה מסיפת סעיף 15 להסכם הקובע כי יתרת אחוזי הבנייה יעמדו לרשות התובעים בלבד, וניצולם יתאפשר אף לאחר מסירת הבית לנתבעת. אין לקבל את טענת הנתבעת לפיה סיפא סעיף 15 מתייחס רק לאחוזי הבניה שיישארו לתובעים לאחר ניצול אחוזי הבנייה לטובת בניית ביתה של הנתבעת, ולא לאחוזי בנייה עתידיים, שכן סעיף 15 להסכם מציין במפורש כי יתרת אחוזי הבניה יעמדו לרשות הקונים אף לאחר מסירת הבית למוכרת. גם לשון החוזה ולשון התקנון, ויתר הנסיבות נוטות לגרסת התובעים. בנסיבות אלה, אף אם תינתן פרשנות מרחיבה ללשון ההסכם, לא יהיה בכך על מנת להקנות זכויות בניה לנתבעת, זכות שלא הוזכרה אפילו במרומז מלשון ההסכם.

זכויות הבניה העתידיות לא היו מנת חלקה של הנתבעת מלכתחילה, שכן לפי ההסכם יתרת אחוזי הבניה עמדו לרשות התובעים, ולכן אין לומר כי נעשה ויתור כלשהו מצד הנתבעת; בנוסף, הנחת היסוד הינה כי האפשרות שאחוזי בנייה יוגדלו בעתיד הינה ממשית ואפשרית ויש לראותה כצפויה במציאות החיים בארץ; שאלת יכולת מימוש זכויות הבנייה אינה רלבנטית לגבי שאלת הבעלות בזכויות. לאור כל האמור, זכויות הבניה שנותרו, לרבות הזכויות העתידיות שהתווספו שייכות לתובעים.

אשר לטענת הנתבעת כי התקנון גובר על סעיף 15 להסכם וכי הוראותיו מזכות את הנתבעת באחוזי בנייה שיתווספו ממועד ההסכם והלאה, הלכה היא כי ויתור או הקניית זכות בנייה, לאור ההשלכה הכלכלית הטמונה בכך, צריכה להיעשות בצורה ברורה. אין כוונת התקנון לסתור הסכם קודם בין הצדדים, או להעביר זכויות בין צדדים. לפיכך, הנתבעת אינה יכולה לנכס לעצמה זכויות בנייה אלה, לאחר שויתרה עליהם בהסכם.

דיני חברות \ דיני עבודה \ מעמד מנהל ובעל מניות

\ אחריות מנהלים

27 אפריל 2017

כתבי עת:

דוד לופו;מורן סבוראי, "האם אכן "חובת ההשבה" על הדין הראוי בעת הכרה ביחסי עובד–מעסיק בדיעבד", ספר סטיב אדלר,  (2016) 543

חקיקה שאוזכרה:

חוק החברות, תשנ"ט-1999: סע'  350(ט)

מיני-רציו:

* ביה"ד פסק כי, לא התקיימו יחסי עבודה בין התובע, אשר שימש כבעל מניות וכחבר דירקטוריון בנתבעת 1, לבין הנתבעת 1 במהלך התקופה הרלוונטית לתביעה, ולפיכך דחה את תביעתו לתשלום זכויות שונות כעובד, שהוגשה הן נגד החברה והן נגד דירקטורים שלה.

* עבודה – יחסי עובד-מעביד – בעלי מניות וחברה

* עבודה – יחסי עובד-מעביד – דירקטור בחברה

* עבודה – יחסי עבודה – היעדרם

* עבודה – יחסי עובד-מעביד – מבחנים לקביעתם

* עבודה – בית-הדין לעבודה – נטל ההוכחה

התובע היה בעל מניות בנתבעת 1 (להלן: החברה), ששימש גם כחבר דירקטוריון. התביעה דנן הינה לתשלום זכויות שונות כעובד. יצוין כי בחברה נחתמו שני הסדרי נושים שכללו, בין היתר, הסכמות בנוגע לתנאי ההתקשרות של החברה עם התובע. הדיון נסב אודות השאלה האם התקיימו יחסי עבודה בין התובע לחברה בתקופה שממועד כניסתו לתוקף של הסדר הנושים השני ועד ליום בו נשלח לתובע מכתב פיטורים (להלן: התקופה הרלוונטית).

בית הדין האזורי לעבודה (השופט ד' ספיבק ונציגי הציבור מ' נגר, א' מטרסו) דחה את התביעה ופסק כי:

לשם הכרעה בשאלה יש לבחון את מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה, והכל תלוי במכלול הסימנים ועובדות המקרה, בהתאם ל'מבחן המעורב' שבבסיסו מבחן ההשתלבות, על שני פניו, ומבחני משנה; אשר לאפשרות של קיום יחסי עבודה בד בבד עם בעלות על מניות ו/או חברות בדירקטוריון. בסיטואציה כזו, גם אם הצדדים היו מגדירים את היחסים ביניהם כיחסי עבודה, לא הייתה חלה החזקה לפיה התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה. במקרה כזה, היה מוטל על בעל המניות והדירקטור הנטל להוכיח שהנחת המוצא לפיה הוא לא עובד החברה אינה מתקיימת. אף שאין זה חולק שהנטל על התובע להוכיח התקיימות יחסי עבודה, שכן המוציא מחברו עליו הראיה, יש רלבנטיות לפסיקה שבה נקבע כי הכלל הוא שדירקטור הפועל רק במסגרת תפקידו בדירקטוריון, ואפילו מקבל על כך תגמול, אינו נחשב כעובד החברה. עם זאת, אין מניעה שדירקטור יתקשר עם החברה בחוזה עבודה. כדי שדירקטור ייחשב כ'עובד' אין הכרח להוכיח כי בנוסף לתפקידיו כדירקטור, מילא הוא גם תפקיד של עובד. גם דירקטור פעיל, שלפי הסכם עם החברה מקדיש את כל זמנו לפעילותה, עשוי להיחשב כ'עובד' לצורך כלשהו. השאלה היא האם ניתן להבחין בין מעמד הדירקטור כאורגן של החברה לבין מעמדו כעובד. משמע, לא אפשרות ההבחנה בין 'תפקידים' שונים היא הנותנת, אלא אפשרות ההבחנה בין שתי מערכות יחסים מקבילות המתקיימות בינו לבין החברה. כאמור, דירקטור, ולו פעיל, לא ייחשב כעובד החברה, והנטל להוכיח היפוכו של דבר מוטל על הטוען; מעבר למבחנים הרגילים לקיומם של יחסי עובד מעביד, יש מקום להפעיל מבחנים נוספים, ובהם היכולת להבחין בין תפקידו של האדם כ'עובד' לפעילותו כבעל מניות או דירקטור; האוטנטיות של ההתקשרות הנוספת, ועוד.

במקרה זה לא התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים בתקופה הרלבנטית. כך, לא היה לתובע חדר עבודה במשרדי החברה, והוא לא הגיע למשרדיה באופן סדיר; רק התובע מבין עובדי החברה עבד מהבית; לאחר מעבר מגוריו התובע הפחית מאוד את ביקוריו במשרדי החברה והחברה כבר לא שלחה מוצרים לביתו לביצוע עבודות; גם אם התובע עבד מביתו במהלך כל שנות העבודה, התובע לא הוכיח כי קודם

לתקופה הרלוונטית הוא היה משולב בעבודת החברה. על התובע להוכיח לצורך כך כי בשנים עברו ניתן היה להפריד הפרדה ברורה בין תפקידיו כיו"ר דירקטוריון ובעל המניות לבין תפקידו הנטען כעובד, מה שלא הוכח; הוכח, שבשנתיים האחרונות לעבודתו התובע לא היה יכול לעסוק בתפקידו בהיקף שבו נהג לעסוק בו; במהלך השימוע התובע לא ידע להשיב מהי הפעם האחרונה שבה החברה נעזרה בשירותיו וטען שהיה זמין לעבודה, להבדיל מכך שעבד בפועל; התובע כלל לא עסק בפיתוח מוצר כלשהו עבור החברה בתקופה הרלוונטית, לא הוכיח כיצד תרם לחברה ומה היה היקף הזמן שהשקיע בפעילותה; דמי הניהול החודשיים להם היה זכאי התובע לא הועברו ישירות לחשבון בנק פרטי שבבעלותו, אלא לחברה שלא הוכח מבנה הבעלות בה ולא הוכח שאין לה פעילויות עסקיות נוספות. התובע לא הוכיח שאין לו הכנסות נוספות מפיתוח מוצרים טכנולוגיים ואף הוכח כי היו לו הכנסות ממקורות נוספים; הסכמת התובע להיות מועסק במתכונת של עצמאי ניתנה במסגרת הסדר נושים מאושר ושיקולי מדיניות מחייבים ליתן משנה תוקף להסכמה זו, שכן הכרה בדיעבד ביחסי עבודה תשית על החברה הוצאות משמעותיות שאינן מעוגנות בהסדר, מה שעשוי להקטין את הסיכוי שהיא תעמוד בו; לאחר שנחתמו הסדר הנושים לא הכירה החברה בתובע כעובד, ואין במכלול התנהלות החברה או הדירקטורים שלה, כדי להטות את הכף בזכות הכרה בתובע כעובד. לאור כל האמור, דין התביעה להידחות במלואה.

למעלה מן הצורך, בהינתן שהתובע היה בעל השליטה בחברה במשך שנים רבות, בהינתן שהינו עד היום בעל מניות ובעל חוב גדול לחברה, ושהוא מכיר בכך שהסדרי הנושים שנחתמו עם החברה ושקיבלו תוקף של פסק דין מחייבים אותו, ובהינתן ההיקף המצומצם אם בכלל של ההשקעה שלו בקידום עסקי החברה בתקופה שלאחר חתימת הסדר הנושים השני, סביר שגם אם ביה"ד היה מכיר ביחסי עבודה, היה נקבע שבחירת התובע לטעון בדיעבד ליחסי עבודה, מהווה חוסר תום לב קיצוני, המצדיק קבלת טענת הקיזוז שהעלתה החברה.

דיני חקלאים \ מושב עובדים \ זכויות בנחלה

ספרות:

חקיקה שאוזכרה:

חוק רשות מקרקעי ישראל, תש"ך-1960: סע'  3

חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970: סע'  6, 8

חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973

חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958: סע'  18

ג' שלו, דיני חוזים – החלק הכללי

ספרות:

ג' שלו, דיני חוזים – החלק הכללי

הרקע לתביעה

עניינן של התביעה והתביעה שכנגד שלפניי בחוזה חכירה שנחתם ביום 26.05.1935 בין הקרן הקיימת לישראל לבין נחום ותמר לנה ז"ל. מכוחו של החוזה הוחכרו למשך 49 שנים חלקות 14 ו-45 בגוש 7801 במושב עין ורד, ששטחן הוא כאחד עשר דונמים (להלן – הנחלה). לנוכח קשיי החיים ומאורעות טראגיים שפקדו את בני משפחת לנה הם עזבו את הנחלה. התובעת, היא בתם של המנוחים והיורשת החוקית שלהם, ביקשה בשנת 2009 להאריך את חוזה החכירה ב-49 שנים נוספות – אך נדחתה

מכאן התביעה שלפניי, במסגרתה עתרה התובעת לחייב את רשות מקרקעי ישראל להסב את חוזה החכירה אל התובעת ולהאריכו למשך 49 שנים נוספות, לחילופין עתרה התובעת כי תוקצה לה קרקע חלופית או כי תפוצה בתשלום בסך חמישה מיליוני ₪, המשקפים את שווי הנחלה 

רשות מקרקעי ישראל, מבחינתה, נקטה בתביעה שכנגד, במסגרתה עתרה להורות על מחיקת זכות החכירה ההיסטורית שרשומה על שם המנוחים בלשכת מרשם המקרקעין, מאחר שפג תוקפו של חוזה החכירה והוראותיו הופרו.

 ………….

התובע המקורי, נחום, ידע אודות זכות תביעתו. זכות זו קמה לכל המאוחר בשנת 1983, עת הסתיימה תקופת החכירה הראשונה. מטעמים אלה אני קובע כי דין התביעה דנן להידחות אף מחמת התיישנות.

במסגרת התביעה שכנגד עתרה רמ"י להורות על ביטול זכות החכירה הרשומה על שם המנוחים. לנוכח התוצאה אליה הגעתי במסגרת התביעה העיקרית, הנני מורה על ביטול זכות החכירה הרשומה על שם נחום ותמר לנה ז"ל. רמ"י רשאי להגיש בעניין זה פסיקתא לחתימתי לצורך מחיקת הרישום במרשם המקרקעין.

סוף דבר – התביעה בתיק העיקרי נדחית. התביעה שכנגד – מתקבלת.

ביטוח לאומי \ זכויות תושב לאזרח ישראלי שמתגורר בחו"ל

לפני:

כב' השופטת  מירב קליימן

נציג ציבור (מעסיקים)  מר אבי ענתבי

התובע:                    אלכסנדר פיליש

ע"י ב"כ: עו"ד אמיר רנן

–

הנתבע:                       המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ: עו"ד כפיר אמון

חקיקה שאוזכרה:

חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995

חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994

מיני-רציו:

* ביה"ד ביטל את החלטת הנתבע בעניין שלילת התושבות של התובע. נפסק כי אמנם התובע שהה רוב זמנו בתקופה הרלבנטית בה בוטלה תושבתו, בהונגריה, שם מתגוררת דרך קבע בת זוגו, אך 'מרכז חייו' נשאר בארץ, ולא קמה לו זיקה אמיצה למדינה אחרת זולת 'זיקת הזוגיות'. הודגש כי עוּבדת היותו של התובע מרבית הזמן בחו"ל, בהינתן גילו ומצבו הרפואי שלו ושל זוגתו, לא צריכה להוות טעם המצדיק לבדו וכשלעצמו, שלילת תושבות.

* עבודה – ביטוח לאומי – תושבות

התובע, יליד 1928, עלה לארץ בגיל 20  ומאז התגורר דרך קבע בארץ. בבעלות התובע משק חקלאי בו התגורר עם אשתו ז"ל ועם ילדיו. לאחר מות אשתו נוצרו בין התובע ובין גב' דמטר קשרי ידידות עמוקים ואלו החליטו לחלוק זמנם יחד בין ישראל להונגריה, מקום מגוריה של גב' דמטר. בתחילה בילו בני הזוג זמן ממושך בארץ אולם עקב גילה המתבגר של הגב' דמטר וכן עקב התדרדרות במצב בריאותו של התובע, נאלץ התובע לשהות זמן רב יותר בהונגריה. הנתבע שלל את תושבות התובע, בנימוק כי העתיק את מרכז חייו לחו"ל. מכאן התביעה.

בית הדין האזורי לעבודה (השופטת מ' קליימן ונציג הציבור א' ענתבי) קיבל את התביעה ופסק כי: המבחן לקביעת תושבותו של אדם לצורך זכויות מכוח החוק הינו מבחן מרכז החיים, הנבדק לפי מירב הזיקות. למבחן זה שני פנים: ההיבט האובייקטיבי, הבוחן היכן מצויות מירב הזיקות של האדם מבחינה פיזית; וההיבט הסובייקטיבי, הבוחן מה הייתה כוונתו של האדם והיכן הוא רואה את מרכז חייו, להבדיל משהות ארעית או זמנית. היבטים אלה יש לבחון לאור כלל הנסיבות העובדתיות, ובכלל זה: זמן השהייה בישראל בתקופה הרלוונטית, קיומם של נכסים בישראל, מקום המגורים הפיזי, המקום בו מתגוררת משפחתו של האדם ובו לומדים ילדיו, אופי המגורים, קשרים קהילתיים וחברתיים, מקום העיסוק וההשתכרות, מקום האינטרסים הכלכליים, מקום פעילותו או חברותו של האדם בארגונים או מוסדות, מצגים של האדם עצמו אשר יש בהם כדי ללמד על כוונותיו, ומטרת השהייה מחוץ לישראל. הבחינה צריכה להיעשות כאשר נותנים את הדעת לסגנון החיים המשתנה ולאופי המשתנה של "תושבות" בהתאם לגיל המבוטח".

במקרה זה יש לבטל את החלטת הנתבע בעניין שלילת התושבות. אין חולק כי התובע שוהה רב זמנו בתקופה הרלבנטית בה בוטלה תושבתו, בהונגריה. הוכח כי מרבית זיקותיו של התובע, בתקופה הרלבנטית לבחינת תושבתו, עדיין מצויות בארץ, למרות העובדה כי אינו מתגורר בה וכי אין לראות במגוריו בהונגריה כמגורי קבע. כך, שהותו של התובע בחו"ל נכפתה עליו מכורח הנסיבות, ואין בה כדי לנתק את הזיקה האמיתית הקיימת בינו ובין המדינה משך עשרות שנים. הוכח כי משפחתו של התובע נמצאת בארץ, נכסיו בארץ, פרנסתו והאינטרסים הכלכליים של התובע אף הם נותרו בארץ. הנתבע, שחובת ההוכחה בהליך מוטלת על כתפיו, לא הוכיח כי לתובע נכסים, חשבונות בנק או אינטרסים כלכליים אחרים בחו"ל. לא הוכחו גם קשרים חברתיים או קהילתיים של התובע בחו"ל. לא הוכחה זיקה שמעידה על רצון להעתיק חיים, זולת זיקתו לחברתו לחיים, שבגינה מצוי הוא בזקנתו בחו"ל. אכן, התובע בחר לקשור את גורלו ואת חייו, בגילו המתקדם, עם אישה המתגוררת דרך קבע בחו"ל. אלא שלא נסתרה טענת התובע העיד כי כאשר נרקם הקשר הזוגי, תכננו בני הזוג לשהות מחצית מהשנה בחו"ל ומחציתה האחרת בארץ, אך בשל גילם ומצבם הבריאותי הרעוע של שניהם, לא התממש הרצון. בזאת גילה התובע את כוונתו הסובייקטיבית לפיה היה רוצה להמשיך לחיות את חייו בארץ יחד עם זוגתו, אלא שהנסיבות אינן מאפשרות זאת עוד.

אין מדובר במקרה רגיל של רצון להעתיק מרכז חיים לחו"ל דרך קבע, אלא שילוב של נסיבות הקשורות קשר ברור וישיר לגיל ולמצב הבריאותי של התובע. אין להתעלם מנסיבות אלו, כאשר נבחנות מירב הזיקות ומרכז החיים של המבוטח. משכך, נוכח זיקותיו של התובע, שכולן נותרו בארץ, ולא קמה לו זיקה אמיצה למדינה אחרת זולת 'זיקת הזוגיות', עוּבדת היותו מרבית הזמן בחו"ל, בהינתן גילו ומצבו הרפואי שלו ושל זוגתו, לא צריכה להוות טעם המצדיק לבדו וכשלעצמו, שלילת תושבות.

דיני חקלאות דיני חקלאים \ מושב \ אגודה שיתופית \ זכות לבניית בית נוסף בחלקה א \ רמ"י

התובעים

1.. שרה מושקוביץ- ניתן פס"ד

2. יוסף מושקוביץ – ניתן פס"ד

3. שלום מורבר

4. אסתר מורבר

ע"י ב"כ עו"ד אמיר רנן

נגד

הנתבעים

1. עין ורד מושב עובדים להתישבות שיתופית בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד נעם בן חורין

2. מינהל מקרקעי ישראל

ע"י ב"כ עו"ד יוסט   מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)

מיני-רציו:

בית המשפט קיבל את תביעת התובעים ונתן פסק דין הצהרתי לפיו ההתחייבות הנתבעים להקצות לתובעים ללא תמורה מגרש בשטח חצי דונם לבניית בית מגורים לבן ממשיך באופן שיצורף לחלקה שלהם הינה בתוקף.

מקרקעין – מקרקעי ישראל – מינהל מקרקעי ישראל

התובעים הגישו כנגד הנתבעים תביעה במסגרתה ביקשו להורות על אכיפת חוזה. התובעים טוענים, כי הינם בעלי נחלה במושב. לטענתם, הוסכם בינם לבין המושב, באישור המינהל, להקצות להם שטח קרקע נוסף של חצי דונם, שיסופח לחלקה שלהם מבחינה רישומית, ואשר עליו יוכלו להקים בית לבן ממשיך. לטענת התובעים, החלטת המושב לא מומשה. לכן עותרים התובעים לסעד של אכיפת התחייבות חוזית של המושב כלפי התובעים להקצות להם מגרש, בן חצי דונם.

בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:

למעשה, אין המדובר בהסכם אלא בתביעה לאכיפת התחייבות או הבטחה. המושב מציין בסיכומיו, כי אינו יכול להקצות לתובעים מגרש ללא הסכמת המינהל שהינו הבעלים של השטח. בכל הנוגע למינהל, ההבטחה הנטענת מתייחסת להחלטת "ועדת לוצאטו". מנוסח ההחלטה עולה, כי תוקף ההחלטה הינו לשנה אחת בלבד. ההחלטה הינה מיום 2.1.97.

בנסיבות דנן ישנה חשיבות לשאלה האם ניתן לבנות יחידת דיור נוספת על המגרש בהתחשב במבנים הקיימים עליו. האחריות  לכך שחלף זמן רב מאז ניתנה ההחלטה איננה מוטלת על התובעים.

במקרה דנן, ניתן לראות את התובעים, בעקבות החלטת ועדת לוצאטו שהתקבלה בעניינם ועמדת המינהל בשעתו כמפורט לעיל, כבעלי ציפייה סבירה לקבלת הסכמת המינהל, לכשיסתיימו ההליכים התכנוניים.

מטעם התובעים הוגשה חוות דעת מומחה, לפיה לא ניתן לבנות בית נוסף על המגרש במצבו הבנוי. מטעם המינהל לא הובאה חוות דעת או ראיה מספקת המלמדת כי ניתן לבנות יחידת דיור נוספת על המגרש, כאשר מובן כי יש צורך לשמור על קווי בנין מגבול החלקה והכביש ומהבית הקיים ויחידת הדיור הנוספת צריכה להיות במבנה סביר ולאפשר ניצול של זכויות הבניה הקיימות.  המסקנה העולה מן האמור הינה, כי חוות הדעת של המומחה מטעם התובעים לא נסתרה.

מן הראוי שהנתבעים יקיימו את ההבטחות וההחלטות שניתנו על ידם בזמנו. המושב אינו מתנגד לכך אך מציין, ובצדק, כי נדרש להסכמת המינהל. אכן, משעה שהמינהל יקיים את חלקו, יוכל אף המושב לעשות כן.

דיני חקלאות \ דיני חקלאים \ אגודה שיתופית \ דיני חוזים

א.  התביעות וההליכים שבעקבותיהן

עניינו של פסק דין זה בתביעה על סך 7,724,743 ש"ח ובתביעה שכנגד שמבוקש בה סעד כספי בסך 1,000,000 ש"ח וכן סעד הצהרתי.

בתביעתה טוענת התובעת כי לנתבע (להלן: "המושב") הייתה התחייבות חוזית כלפיה לסייע לה בקידום תכנית לפיתוח מפעל אספלט במחצבת בית מאיר וכי תחת זאת ובניגוד להתחייבות החוזית, המושב התנגד לתכנית ופעל לסיכולה. התובעת טוענת כי בהתנהלות המושב יש משום הפרת ההתחייבות החוזית וגם משום עוולות בנזיקין.

בכתב הגנתו המושב טוען כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות או שיהוי, וכי הוא, מכל מקום, לא הנתבע המתאים (אלא הוועד המקומי מסילת ציון, אם בכלל). המושב מוסיף וטוען כי אם התביעה לא תידחה מחמת טענות הסף, הרי שיש לדחותה לגופה בשל כך שהוא לא התנהל באופן הסותר את ההסכמות ושמכל מקום, לא הוכחו קשר סיבתי בין התנהלותו לבין הנזקים הנטענים ואחריות משפטית שלו לנזקים אלה. המושב גם מכחיש את עצם הנזקים הנטענים ואת שעוריהם.

 בתביעה שכנגד (שהוגשה ב-27.4.18, במקביל לכתב ההגנה) המושב עותר לפסק דין הצהרתי בדבר תוקפו, היקפו ופרשנותו של ההסכם בינו לבין התובעת וכן לחיוב התובעת לפצות אותו בסך 1,000,000 ש"ח למועד הגשת התביעה שכנגד, בגין התנהלות כוחנית ופוגענית של התובעת כלפיו.

 בכתב ההגנה לתביעה שכנגד ובכתב תשובה לכתב ההגנה של המושב (שהוגשו שניהם ב-5.2.19) התובעת טוענת כי בחינת כל הנחוץ מובילה למסקנה כי אין להיעתר לטענות המושב וכי יש לקבל את התביעה ולדחות את התביעה שכנגד.

………………

ניתן להתחיל מהסוף ולציין כי אפילו הייתה התובעת עוברת את המשוכות המשמעותיות שעליה לעבור כדי לעמוד במצב של זכאות עקרונית לפיצוי מן המושב, הרי שתביעתה הייתה נדחית בשל כך שלא הוכיחה כנדרש את הנזקים שהיא טוענת להם.

המושב צודק בטענתו כי התובעת לא ביססה את טענותיה בנושא הנזקים על מסמך כלשהו וכי כל טענותיה בנושא הנזקים מבוססות על סעיף בתצהירו של המצהיר מטעמה (מנדלביץ) ועל הטענה כי לא נחקר על האמור בו.

בהינתן שהנזקים הנטענים הם הוצאות של גוף מסודר המאוגד כחברה וטענות בדבר אבדן רווחים (שלגבי האחרון בלבד התביעה היא על סך 4,200,000 ש"ח!) הציפייה מן התובעת היא שתגיש כראיות מסמכים מזמן אמת המתעדים את ההוצאות הנטענות וכן חוות דעת של מומחה בנושא אבדן הרווחים. כל זאת לא עשתה התובעת ובמצב עניינים זה לא ניתן לבסס תביעה – ובמיוחד בסכומים כה גבוהים – על האמירה הלקונית מפי העד הנ"ל. במסגרת זו יש לומר גם כי אין לזקוף לחובת המושב כי הסתפק בהפניית העד ובית המשפט לכך שהתובעת לא הגישה מסמכים וכי במסגרת החקירה הנגדית לא פתח חזית שתאפשר לתובעת מקצה שיפורים.

לכל שנאמר במסגרת סעיף זה יש משנה משמעות בהינתן מה שצוטט (בסעיף 14 דלעיל) מסיכומי התובעת, שכביכול המסמכים הקיימים מבססים את כל הנחוץ. מכל מקום, די במה שנאמר עתה כדי להביא לדחיית התביעה.

מסלול נוסף המוביל לדחיית התביעה עניינו בשאלת הקשר הסיבתי, בכך שבהינתן מכלול השתלשלות העניינים אין לייחס למושב את הנזקים שהתובעת טוענת שנגרמו לה.

הנה כי כן, בשלבים הראשונים ובמה שנוגע לתכנית מי/992 המושב לא התנגד למהלכים שנקטה התובעת (אף שלטענתו היו במסגרתם חריגות ממה שהתחייב לו בהסכם הפשרה) והתכנית אכן התקדמה כראוי. הסיבה שהביאה לכך שהתובעת לא יכולה לממש את כל שברצונה לממש מן המחצבה הייתה ההחלטה של המועצה הארצית, אשר באה בעקבות התנגדויות של גורמים מרובים, אשר רבים מהם גופים שלטוניים וציבוריים משמעותיים, כאשר המושב היה רק אחד המתנגדים. בהמשך לכך, התובעת לא השיגה באופן כלשהו על ההחלטה האמורה ולא פעלה לביטולה או לשינויה והיא אף זנחה את המשך הטיפול בתכנית השיקום (מי/992 הנ"ל).

עצם העובדה שהתובעת לא פעלה לביטול או לשינוי ההחלטה האמורה פועלת לחובתה באופן העלול כשלעצמו להביא לדחיית התביעה או לפחות לזקיפת אשם תורם משמעותי לחובתה. כך הוא במיוחד כשבפסק הדין בת"א 21872-10-09 הנ"ל (בסוף סעיף 30) נאמר כי "למרות טענות אלו [של התובעת – ר' י'] נגד תקינות ההליך בו התקבלה החלטת המועצה הארצית לאסור על חציבה במחצבת בית מאיר, לא נקטה התובעת בכל הליך משפטי שמטרתו ביטול ההחלטה או שינויה", דברים שמשמעם שהתובעת לא פעלה כמצופה ממנה בנסיבות שנוצרו.

התובעת טוענת כי אנו במצב של "מעוולים יחד" או "ריבוי מעוולים" ולכן הנטל הוא על המושב להצביע על התרומה הספציפית של המתנגדים הרבים שהובילו להחלטה שנתקבלה במועצה הארצית. בעניין זה מקובלת עליי טענת המושב כי לנוכח מה שאושר במסגרת תכנית מי/992 ומה שקבעה המועצה הארצית על יסוד מכלול ההתנגדויות והימנעות התובעת מתקיפת אותה החלטה או מנסיון לשינויה, התובעת לא תוכל להיבנות מטענה זו. לעניין זה יש גם ממש בטענת המושב כי בהינתן שבהליך שנקטה התובעת בת"א 21872-10-09 הנ"ל היא ייחסה את כל האחריות לנזקים שטענה להם לגורמים שאותם תבעה שם (שהמושב לא נמנה עליהם), היא מנועה מלטעון עתה את שהיא טוענת כלפי המושב. מכל מקום, יש לומר, לכל הפחות, כי העובדה שהיה בידי התובעת לאפשר בירור מלא בבית המשפט של כל הנוגע למה שעל הפרק אילו צירפה את המושב כצד להליך האמור, תומכת כשלעצמה במסקנה שהתובעת לא תוכל להיוושע מטענתה זו.

מכל האמור במסגרת הסעיף הנוכחי עולה כי דין התביעה להידחות גם בשל מה שנוגע לביסוס הקשר הסיבתי בין התנהלותו הנטענת של המושב לנזקים הנטענים.

בנימוקים לדחיית התביעה התחלתי במה שצוין בסעיפים 18 ו-19 דלעיל, אף שקיים הנימוק שיובא להלן, העוקר את התביעה מיסודה. הטעם לאופן שבו פעלתי הוא שבמיוחד לגבי הנימוק שבסעיף 18, המדובר בעניין פשוט ובסיסי מאד, בעוד שעניינים אחרים הם מורכבים יותר. עם זאת, אני סבור שגם אלמלא הנימוקים שהובאו עד כה, דין התביעה להידחות.

בהינתן התמונה בכללותה, אני סבור שבאופן שהתנהל המושב אין כדי הפרת התחייבותו החוזית בהסכם הפשרה לשתף פעולה עם התובעת.

אכן, מקובלת עליי טענת התובעת כי בהסכם הפשרה קיבל על עצמו המושב לשתף פעולה גם בעניינים הנוגעים לחציבה ולא רק במה שקשור להפעלתו של מפעל האספלט. עם זאת, לדעתי, הסכם הפשרה לא מנע מן המושב לפעול כפי שפעל במועצה הארצית לגבי "תכנית הרכבת". בקשר לכך מקובלת עליי טענת המושב כי התכנית האחרונה לא רק שלא נזכרה בהסכם הפשרה, אלא שהיא שונה בהיקפה ובמהותה מכל מה שהיה על הפרק לפני בואה לעולם וכי לכן המושב היה רשאי להתנגד לה (לצד המתנגדים האחרים). העובדה שהמושב לא התנגד לתכנית השיקום (הכוללת חציבה) ואיפשר אישור שלה ופעילות בעקבותיה (למרות טענותיו הממשיות כי גם בכך יש חריגה ממה שהסכים ושהתחייב לו) מחזקת את המסקנה כי המושב לא הפר את שהוא מחויב לו מכוח הסכם הפשרה וכי, על כל פנים, אין להטיל עליו חיוב כלפי התובעת בקשר לכך.

21.       לנוכח כל שנאמר, דין התביעה להידחות.

דיני חוזים \ פרשנות חוזה \ דיני יבוא ויצוא

התובעת היא חברה העוסקת בתחום ההדפסה והלמינציה, אשר רכשה מאת הנתבעת 1 (להלן "הנתבעת") מכונה להטבעה ולחיתוך של נייר וקרטון (להלן "המכונה"). לטענת התובעת, מיד לאחר שהמכונה התקבלה אצלה, בחודש נובמבר 1995, התברר כי בניגוד להתחייבות הנתבעת למכור לתובעת מכונה חדשה, ניכר היה שהורכבו במכונה חלקים משומשים; התברר כי למרות מצג שהמדובר במכונה שמיוצרת בארה"ב, היא יוצרה במזרח אסיה; ועוד התברר כי המכונה סובלת מליקויים חמורים ורבים.

מספר פעמים שלחה הנתבעת טכנאים מטעמה לצורך הרכבת המכונה ובדיקתה, אך פעולותיהם לא הועילו לפעולה תקינה ומלאה שלה.

התביעה היא להשבת הפרש המחיר בין מכונה חדשה למשומשת, לריבית שנאלצה התובעת לשלם בגין הלוואה שנטלה לצורך הרכישה, לתשלום לטכנאים שבאו לתקן את המכונה, ועלות התיקון. כמו כן נדרשים פיצויים בגין נזקים שנגרמו לעסקה של התובעת כתוצאה מכך שהמכונה היתה מושבתת משך תקופות ארוכות. סכום התביעה הועמד על 2,550,000 ₪ בעת שהוגשה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, 4.11.2001.

התביעה הועברה לבית משפט זה סמוך להקמתו, בחודש אוגוסט 2007.

נתבע 2 (להלן "הנתבע") הוא טכנאי של מכונות דפוס. לטענת התובעת היה הנתבע 2 סוכן או נציג של הנתבעת 1  בעת שמכרה את המכונה, והתרשל כלפי התובעת בבצוע תפקידו זה.

הנתבע הבהיר כבר בכתב ההגנה כי לא היה סוכן של הנתבעת 1 או כל שלוח שלה. לטענתו נעתר לבקשת מנכ"ל התובעת, ייעץ לו בבחירת מכונה מתאימה, ונסע לארה"ב כדי לבדוק מכונה שהתכוונה התובעת לרכוש מאת הנתבעת. כן הדגיש כי לא קבל עמלה מאיש מן הצדדים. מטעם התובעת העידו מנהלה, מר יואב כהן, מהנדס רמי פינצ'ובר ורו"ח ירון רומנו.

מטעם הנתבעת נשמעו עדויות מר ברוס אדמס, מנהלה, מר סומשוואר סנקר (המכונה "ג'וני"), טכנאי שעובד אצל הנתבעת, מר יגאל זימלר, טכנאי שטפל במכונה אצל התובעת, וד"ר הנרי לוי, אשר נתבקש לבדוק את המכונה לצורך הליך זה.

מטעם הנתבע העידו הוא עצמו, וכן מר ששון כחלון ומר דן הניג, שבעצמם עוסקים בענף הדפוס ושהיו עדים לפגישתם הראשונה של יובל שחר ויואב כהן בתערוכה בברלין בשנת 1995.

…..           

נטל ההוכחה מוטל על התובעת להוכיח את תביעתה.

בכל הקשור בטענה העקרית של התובעת, כי המכונה לא פעלה או לא פעלה כראוי, או לא בצעה את תפקודיה על פי ההבטחה – יש לדחות את תביעת התובעת, שלא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה מן הסיבות שמניתי לעיל.

האם המכונה היתה חדשה? לכאורה, עם קבלתה אצל התובעת התעורר חשדו של מר כהן שחלקים שונים של המכונה לא היו חדשים. חשש זה התאמת בבדיקתו של המהנדס פינצ'ובר. יצויין, כי הנתבעת אמנם הכחישה שהחלקים לא היו מייצורה, אך בחרה להתעלם מן האמור בחוות הדעת, ולא לרדת לפרטי האמור בה. כך, אין תשובה לקביעת מהנדס פינצ'ובר בחוות דעתו כי נמצאו סימני שחיקה המלמדים על שמוש קודם בחלקים שונים של המכונה; באזורים שונים נראו סימנים לצביעה מחדש; במנועים ומתקני עזר אובחנו סמני שחיקה המתאימים לחלקים משומשים; בצמות החוטים החשמליים נמצאו תיילים ישנים ביחד עם חדשים. בנוסף, המדחס של המכונה היה קטן לצרכי האויר של המכונה.

גם הנתבע 2 אישר כי המדחס קטן, וכי חלקי המדחס ומנוע נראים משומשים (בנספח טז שכתב הנתבע לנתבעת, ובשיחה בין נתבע 2 לבין מר כהן שהוקלטה ותמלילה צורף לתצהיר כהן).

מה פשוט מלהבהיר מדוע היו לכאורה סימנים המלמדים על כך שהמכונה אינה חדשה?

הוסף לכך את מכתבו של מר יובל שחר בזמן אמת, בו הוא חוזר על תלונותיו של מר כהן אך מוסיף משל עצמו כי המדחס לא נראה חדש, וכך גם אחד המנועים.

גם לכך לא היה כל הסבר מצד הנתבעת.

הכנסת רכיבים ישנים למכונה חדשה כמותם לפחות כאי מילוי ההסכם בתום לב.

התובעת התריעה על כך מיד. הנתבעת אמנם החליפה את המדחס, אך לא ידוע על פעולת מנע אחרת.

משכך, יש לקבוע כי הנתבעת קיימה את החוזה עם התובעת בחוסר תום לב.

האם המכונה מייצור הנתבעת בלבד?

התובעת טוענת כי הנתבעת הבטיחה שהמכונה מיוצרת כולה על ידה. אין לכך זכר בכתובים. התובעת מסתמכת על רשימון המשלוח, על חוקי המכס, ועל עמידת הנתבעת בהסכם בדבר כינון אזור סחר חופשי בין ממשלת ישראל ובין ממשלת ארצות הברית של אמריקה.

אם כי אלו מלמדים על כוונה לשלוח מוצר שיוצר כולו בארה"ב, קשה להכניס את מילות הסכמי הסחר לחוזה שבין הצדדים, ולו משום שהתובעת לא ידעה אודותיו בזמן אמת. במהלך הראיות לא נתברר אם הנתבעת ידעה אודות דרישות המכס בזמן אמת, אם לאו.

לצרכי התובעת, החלק החשוב במכונה הוא המחשב. לפי העדויות שנשמעו הוא מיוצר בארה"ב, כמו גם חלקים נוספים של המכונה.

התובעת בקשה ללמוד מספר המכונה, שהועתק כולו ממכונה סינית, כי המדובר באותה מכונה ממש.

אין די בהפניה לספר, או אף ברשלנות של הנתבעת, אם היתה כזו, בהעתקת הספר. השווה והשונה בין המכונות הוא נושא לבדיקת מומחה, שלא היתה בעניננו.

בעדותו הסכים מר אדמס כי המסגרות היצוקות של המכונה מיוצרות בסין (עמ' 50 שורה 17); כי הוראות ההפעלה של המכונה תורגמו מן השפה הסינית (עמ' 53 שורה 13 ואילך); כי חלקים שונים של המכונה מיוצרים בכל מיני מקומות בעולם; בהמשך הסכים כי גם החלקים שנבנו במקומות אחרים הם באותה צורה כחלקים הסיניים, אבל נבנים מחמרים אחרים (עמ' 59 שורה 20); משנתבקש להסביר ולהראות אלו חלקים במכונה מיוצרים ע"י הנתבעת, וכיצד הדבר מתבטא בשרטוטים בהוראות ההפעלה, לא הצליח העד להבהיר את הנושא (עמ' 60 ואילך). עוד בהמשך הבהיר כי מערכת ההטבעה ומערכת החימום נבנות ע"י הנתבעת (עמ' 73). משנשאל לגבי הצהרת הנתבעת למכס בדבר החלקים שיוצרו בארה"ב אמר מר אדמס, כי יותר מ-50% מחלקי המכונה מיוצרים בארה"ב.

אני סבורה שאין לראות ביציקת מסגרות המכונה בסין משום חלק חשוב שמלמד על התקשרות בטעות או בהטעיה.

משלא הוכחה העתקת המכונה הסינית כולה, ובעיקר לא המחשב שהוא החלק העיקרי בה, אין לומר שהתובעת רכשה מוצר אחר, מייצור במזרח אסיה, ואין להעתר לבקשתה בנושא זה.

אם כן, מכל נושאי התביעה בעינה נותרה טענת התובעת כי חלקים שונים של המכונה לא היו חדשים בעת שהגיעו לישראל.

התובעת אמנם התריעה על כך, אך לא הוסיפה לעשות דבר. להיפך, במשך השנים הוכנסה המכונה לפעילות, ואף עבדה במשך השנים שמאז 1996.

יצויין כי התובעת גם לא מצאה לנכון לבטל את ההסכם עם הנתבעת, או אף לבקש את החלפת המכונה או חלקים מסויימים הימנה.

בודאי לא ניתן לעשות כן כעבור שנים רבות מיום הרכישה. אזכיר כאן, כי המכונה נרכשה בחודש דצמבר 1995, הוכנסה לשרות בחודש פברואר 1996, מכתבי הצדדים וחוסר שביעות הרצון המופגן משתרעים לאורך שנת 1996, אבל מאז ואילך שוב לא נדברו הצדדים ביניהם, עד הגשת התביעה, בשנת 2001. כאמור , בתקופה זו המכונה עבדה.

בנסיבות אלו, בודאי אין מקום להורות על בטול העסקה, אלא על קיומה.

הואיל וראינו קיום בחוסר תום לב בענין החלפים השונים שאינם חדשים, יש לפסוק לתובעת פיצוי מסויים. זה לא פורש ולא הוסבר, ואף לא הוסבר אם הואץ הבלאי של המכונה בשל השמוש בחלפים ישנים, ואם כן – בכמה, או מהו הביטוי הכלכלי לכך.

אני סבורה שיש לתת ביטוי כלכלי לממצא העובדתי והמשפטי של קיום החוזה שלא בתם לב, ובהעדר נתונים אעשה כן לפי אומדנא בלבד, ואעמיד את הפיצוי הראוי בתחום זה על 18,000 ₪.

 דין התביעה נגד מר יובל שחר להדחות: מר כהן הוא שבקש ממר שחר ייעוץ בבחירת מכונה מתאימה, אף שלח אותו על חשבונו למפעלה של הנתבעת בארה"ב. יתרה מזו, מר שחר שמש כטכנאי הנותן שרות למכונות שונות, בהן גם כאלו מייצורה של הנתבעת. בנסיבות אלו, כיצד יכולה היתה התובעת לטעון כאילו מר שחר הוא סוכן של הנתבעת. התוצאה היא שאני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסכום של 18,000 ₪, וכן את הוצאות ההתדיינות וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪ בצרוף מע"מ.

אשר לנתבע 2: לא היה מקום לתבוע אותו מראש. התובעת ידעה כי טענתה כי הוא סוכן של הנתבעת אינה נכונה, ומשהוכחה עמדתו שלו – יש לדחות את התביעה נגדו, ולחייב את התובעת בהוצאותיו ובשכר טרחתו, אותם אני מעמידה על 35,000 ₪ בצרוף מע"מ.

תכנון ובניה \ וועדת ערר \ פיצויים על ירידת ערך \ מינוי שמאי מייעץ

שר/9012/0721

מדינת ישראל

מחוז מרכז

ועדת ערר מחוזית לפיצויים והיטל השבחה

בפני הוועדה:     יו"ר:                                   עו"ד מאיה אשכנזי                        

חברי הועדה:                     גב' נאוה סירקיס, שמאית מקרקעין

נציגת מתכננת המחוז: גב' מירה מוסקוביץ           

העוררים:        בערר שר/9011/0721 –

1. מאיר קנטור                 
2. איתן קנטור                 
3. שרה דרורי                    

                              בערר שר/9011/0721 –

4. מנחם שיף                    
5. זאב שיף                                       
6. יורשי המנוחה שרה שדאי 

כולם ע"י ב"כ עו"ד אמיר רנן וע"י השמאי מר יואב כוכבי

                                            -נגד-

המשיבה:            הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה שרונים

                              ע"י ב"כ עו"ד עדי עדני, השמאי מר אבי פרס

גוש וחלקה:        גוש 8041 חלקה 30 וגוש 8034 חלקה 46

תאריך הדיון:     13 בספטמבר 2022

כתבי עת:

חנוך דגן, "שיקולים חלוקתיים בדיני נטילה שלטונית של מקרקעין", עיוני משפט, כא (תשנ"ח) 491

ספרות:

דפנה לוינסון-זמיר   פגיעות במקרקעין על-ידי רשויות התכנון

חקיקה שאוזכרה:

חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965: סע'  197, 200, 200 

מיני-רציו:

* ערר על החלטת הוועדה המקומית לתכנון ובניה לדחות תביעות פיצויים שהגישו העוררים מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, במרכזו עומדת השאלה: האם שווי של קרקע חקלאית ללא פוטנציאל לשינוי ייעוד הינו כשווי דרך ציבורית או שמודבר בקרקע שיש לה שווי משמעותי.

* תכנון ובנייה – פיצויים – פגיעה במקרקעין על-ידי תכנית

.

העוררים הגישו עררים אשר מתייחסים להחלטות הוועדה המקומית מרחבית לתכנון לדחות תביעות פיצויים שהגישו מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה. טענתם העיקרית של העוררים היא, שאין בסיס לקביעת שמאי הוועדה המקומית כי שווי קרקע חקלאית הינו כשווי דרך ציבורית. העוררים טוענים, כי גם לקרקע חקלאית ללא פוטנציאל לשינוי ייעוד יש שווי משמעותי, בפרט כאשר מדובר במקרקעין במרכז הארץ, במרקם עירוני, בצמוד לשטחי מגורים.

ועדת הערר המחוזית לפיצויים והיטל השבחה קבעה כלהלן:

הזכות לפיצוי מכוח סעיף 197 לחוק הינה חלק ממארג רחב של דינים המסדירים את הנטילות השלטוניות של מקרקעין פרטיים. סעיף 197 לחוק קובע עקרון כללי, שלפיו קיימת זכות לפיצוי על פגיעות שנגרמו למקרקעין על ידי תוכנית החלה על המקרקעין או על מקרקעין גובלים, בכפוף לסעיף 200 לחוק.

כדי לקבוע את שיעור הירידה בערך המקרקעין, יש לבחון קיומם של אלמנטים משביחים ספציפיים.

בכל הנוגע לשטח ששינה ייעודו לדרך, לא ניתן לומר שקרקע ללא פוטנציאל תכנוני קונקרטי וקרוב לוודאי להשבחה הינה קרקע חסרת ערך. ערכה של קרקע חקלאית נטולת פוטנציאל תכנוני קונקרטי וקרוב לוודאי להשבחה נגזר מן התוכניות שחלות עליה.

אכן, הדרך המוצעת בתוכנית מח/309 (כביש 1) הינה דרך שנועדה לשמש לצורך גישה למגרשי המגורים ממזרח, ויתכן שיתאפשר ממנה גם חיבור לדרכים חקלאיות ממערב. על רקע מכלול הנתונים, אין בעובדה זו – או בעצם קיום בנייה צמודת קרקע ביישוב (במיוחד בשכונות הקיימות) – כדי להפוך את כביש מס' 1 המוצע לדרך כפרית או בין-עירונית, ולצורך שימוש בכלי הקווים המנחים יש לראות בו דרך עירונית.

אין בכך כדי להכריע בשאלה מהו הייעוד הנפוץ בסביבת החלקות, לא כל שכן מה שוויו – ובעניינים אלו יחווה דעתו שמאי מייעץ, ככל שיידרש ליישום הקווים המנחים במסגרת קביעתו את שווי הקרקע בייעוד לדרך. מובהר כי הקווים המנחים – כשמם כן הם, אינם מחייבים – ושווי הקרקע ייקבע על ידי שמאי מייעץ על סמך מכלול הנתונים הרלבנטיים.

בכל הנוגע ליתרת שטח החלקות – בפסיקה נקבע, כי יש מקום להתחשב בשומת הפיצויים בציפייה לשינוי תכנוני משביח רק כאשר מדובר בפוטנציאל תכנוני קונקרטי וקרוב לוודאי, המתבטא לכל הפחות בתוכנית מופקדת.

על כן, לא ניתן להתחשב בפוטנציאל, ככל שהיה כזה, להיכללות יתרת השטח בחלקת קנטור, שייעודו נותר חקלאי, בתוכנית איחוד וחלוקה גדולה. עם זאת, יש לבחון אם נגרמה פגיעה ליתרת הקרקע בשל שינוי הייעוד של חלק מן החלקה. בנוסף יש לבחון את משמעות הכללת חלקים מן החלקות בתחום קווי הבניין של דרך, שטרם נקבעו מגבלות הבנייה והפיתוח שיחולו בהם.

דיני חברות \ אחריות מנהלים

תא (ת"א) 49473-02-15‏ ‏ טי.אר.די אינסטרומ. בע"מ נ' צביקה דוידוביץ'‏

ספרות:

דניאל פרידמן, נילי כהן, חוזים (כרך ב, 1992)

חקיקה שאוזכרה:

חוק החברות, תשנ"ט-1999: סע'  350(ט)

חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970: סע'  2

1. התובעת (שתכונה להלן גם: "החברה"), היא חברה העוסקת בפיתוח ובייצור של רכיבים בתחום הדנטלי. התובעת הוקמה על ידי הנתבע ועל ידי מר ישראל רמות (שיכונה להלן גם: "רמות").

            בשנת 2006 הפכה התובעת לחברה ציבורית וגייסה מהציבור סכום של כ-45 מיליון ₪. לטענת החברה, סכום זה ירד רובו ככולו לטמיון, וזאת בשל ניהול כושל של הנתבע של ורמות. על-רקע האמור, נאלצה התובעת להתקשר בשני הסדרי נושים. במסגרת ההסדרים הללו הושגו בין היתר גם הסכמות בנוגע לתנאי ההתקשרות של החברה עם הנתבע ועם רמות.

2. הסדר נושים ראשון (שיכונה להלן: "הסדר הנושים הראשון") אושר בבש"א 15839/08 במסגרת תיק פש"ר 2262/08(על ידי כב' השופטת דניה קרת-מאיר) ביום 2.11.2008. בהסדר הנושים הראשון נקבע כי הנתבע יעניק שירותי ייעוץ לחברה תמורת דמי-ייעוץ, וזאת – מבלי שיתקיימו ביניהם יחסי עובד-מעביד. בנוסף נקבע חובו של הנתבע לחברה, ונקבע כי מניותיו של הנתבע ישמשו כבטוחה להשבת חוב זה וישועבדו לטובת החברה. ככל שתמורה מכירת המניות לא תספיק לכיסוי החוב לחברה, תקוזז יתרת החוב שלא נפרעה מדמי-הייעוץ. תנאים זהים נקבעו גם ביחס לרמות.
3. ביום 17.11.2011 נכרת הסדר נושים נוסף (שיכונה להלן: "הסדר הנושים השני") במסגרת תיק פר"ק 48679-02-11. בהסדר הנושים השני נקבע בין היתר כי הנתבע ורמות יעבדו בחברה במשרה מלאה – הנתבע כסמנכ"ל פיתוח, ורמות כמנכ"ל משותף, וכי הם יקדישו לה את מלוא זמנם ומרצם בתמורה לדמי-ניהול. בהסדר הנושים השני הובהר כי דמי-הניהול משקפים את מלוא התמורה לה זכאי הנתבע. כן נקבע כי אם יעלה הנתבע טענה לקיום יחסי עובד-מעביד שבשלה יהיה הנתבע זכאי לתמורה נוספת, יהיה עליו להשיב לחברה 40% מדמי-הניהול.

            בהסדר הנושים השני הוסכם גם כי יתרת חובם של הנתבע ושל רמות לחברה עמד על כ-4.7 מיליון ₪ נכון ליום 31.3.2011. הוסכם כי הנתבע ורמות לא יגדילו את החוב לחברה, כי הם ישלמו לה מדי רבעון ריבית בשיעור של 4% על החוב הקיים, וייפרעו את החוב עד יום 31.12.2015. מניותיהם של הנתבע ורמות ישועבדו להבטחת פירעון החוב, כאשר במקרה של אי-פירעון עד ליום 31.12.2015, חובו של הנתבע יומר למניות ויימחק. לגישת החברה, הוראה זו הותנתה בכך שהנתבע יעניק לחברה שירותי ניהול בפועל.

4. בחודש יולי 2012 הפסיקה החברה לשלם לנתבע את דמי-הניהול, וביום 13.1.2013 נשלחה לנתבע הודעת פיטורין על-רקע טענות החברה כי הנתבע הפר את התחייבויותיו כלפי החברה, ובין היתר את ההתחייבות לעבוד בחברה במשרה מלאה.

            הנתבע הגיש תביעה לבית הדין האזורי העבודה (סע"ש 49591-12-13). מנגד, הגישה החברה לבית הדין "כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד", בהם היא טענה כי הנתבע הפר את התחייבויותיו כלפיה לפי הסדרי הנושים. בהחלטה מיום 22.12.2014 קבע בית הדין האזורי (כב' השופט ת' סילורה) כי הוא נעדר סמכות עניינית לדון בטענות אלה,

וכי הסמכות לדון בהן נתונה לבית המשפט שאישר את הסדרי הנושים. התביעה הועברה לבית משפט זה, והובאה התביעה לפני. יוער כי תביעת הנתבע נגד החברה בבית הדין לעבודה עודה תלויה ועומדת.

            בכתב התביעה העמידה התובעת את סכום התביעה על-סך של כ-4.3 מיליון ₪. בהתאם להחלטה מיום 12.1.2016 סכום זה הופחת, לבקשת החברה, לסך של 2 מיליון ₪ (לטענתה בשל סיכויי הגביה הנמוכים מהנתבע).

………..

סוף דבר

69. סכום חובו של הנתבע לחברה נכון ליום 31.12.2015 עומד על סך של 2,396,000 ₪ (סכום קרן החוב לפי הסדר הנושים השני). לכך יש להוסיף סכום של 555,459 ₪ בגין הריביות על החוב ומשיכות הכספים שביצע הנתבע, תוך הפרת התחייבויותיו לפי הסד הנושים השני. בסך הכל סכום החוב של הנתבע עומד אם כן על 2,951,459 ₪.

מאחר שהתביעה דנן הופחתה לצרכי אגרה לסך של 2 מיליון ₪, אני מורה על קבלת התביעה במלואה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סכום של 2,000,000 ₪.

הנתבע יישא בהוצאות החברה ובשכ"ט עורכי דינה בסך כולל של 50,000 ₪.

5129371

54678313ניתן היום,  ט"ו סיוון תשע"ו, 21 יוני 2016, בהעדר הצדדים.                    

משפט מינהלי \ זכויות בעלי חיים

בג"ץ 4884/00‏         עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מנהל השירותים הווטרינריים 

בג"ץ  00 / 4884

1. עמותת "תנו לחיות לחיות"
2. העמותה למען החתול בישראל

נגד

1. מנהל השירותים הווטרינריים בשדה במשרד החקלאות
2. "מגן לחתול"
3. נעמה אדלר^–בלו
4. אייל בלו
5. אגודת צער בעלי חיים בישראל

בבית^–המשפט העליון בשבתו כבית^–משפט גבוה לצדק

[2.6.2004]

לפני הנשיא א' ברק, השופטת (בדימ') ד' דורנר והשופט א' גרוניס

המשיב 1 פרסם נוהל כללי לטיפול בחתולי רחוב (להלן – הנוהל), שנועד להסדיר את הפעלת הסמכות להמית חתולי רחוב תוך קביעת כללים להפעלתה. הנוהל מוסר את שיקול^–הדעת בשאלה אם במקרה נתון יש להמית חתולים בידי רופא וטרינר ממשלתי או וטרינר הרשות המקומית (להלן – הווטרינר הרשותי) בלבד. הסמכות לביצוע אקט ההמתה ניתנה לווטרינר הרשותי, לעובדיו או למי שהוסמך על^–ידיו לכך. המשיב 1 נתן אישור עקרוני לווטרינרים הרשותיים להסמיך את המשיבה 2, המופעלת על^–ידי המשיבים 4-3, להמית חתולי רחוב באמצעות סמים מרדימים שיסופקו להם על^–ידי הווטרינרים הרשותיים ובפיקוחם. העותרות טוענות כי בנוהל אין כל התייחסות לאמצעים חלופיים לטיפול בסיכונים ובמטרדים שיוצרים חתולי רחוב זולת המתה. כן טוענות העותרות כי האישור העקרוני להסמיך את המשיבה 2 להמית חתולים הוא אצילה אסורה של סמכות.

בית^–המשפט העליון פסק:

המתה של חתולי רחוב חייבת להיעשות במשורה תוך תחימתה לגבולות ברורים, ככל האפשר, של זמן ומקום והגבלת הנסיבות שבהן ניתן להוציאה לפועל. עליה להיות הצעד האחרון הננקט רק כשלא ניתן להגן ביעילות על שלום בני^–האדם באמצעים אחרים שעלותם סבירה. עקרונות אלה יש להביא לידי ביטוי לא רק בשיטות הפעולה המותרות בנוהל, אלא גם באופן הקצאת הסמכויות על^–פיו ובאמות המידה המותוות בו להפעלתן (208ו – ז).

במקרה דנן קם חשש כי במתכונתו הקיימת עלול הנוהל לאפשר נקיטת מדיניות של המתת חתולי רחוב בהיקף רחב ובאופן שרירותי. תוצאה זו אינה כדין ואין לקבלה, לפיכך על המשיב לתקן את הנוהל הקיים ולהשלימו, כך שישקף מדיניות של איזון ראוי בין האינטרסים המעורבים ויעגן כללים ברורים ליישומה (210ה – 211א).

ככלל, סמכות שלטונית אינה ניתנת לאצילה לגורמים פרטיים, אלא בנסיבות מיוחדות. במקרה דנן בביצוע הסמכות משתתפת חברה פרטית, שחלקה בהפעלת הסמכות – לרבות בקבלת החלטות מהותיות שבשיקול^–דעת – הינו דומיננטי. בכך יש, בפועל, אצילה של הסמכות לחברה הפרטית. כמו כן לא הוכח קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות אצילה לגורם פרטי (211ו – 212א, ד – ה).

על^–כן הסמכת גורם פרטי על^–פי כתב האישור מאת המשיב 1 היא אצילה שלא כדין של הסמכות להחליט על המתת חתולי רחוב (214א).

עם זאת אין מניעה עקרונית להסמיך גורם חיצוני, ובכלל זה אף חברה פרטית, לבצע את ההמתה בפועל, אך זאת בתנאי שגורם זה עבר הכשרה בביצוע המתה בדרך נאותה, שאינה מרבה את סבלו של בעל החיים המומת, והכול לפי אמות מידה שתקבע הרשות המוסמכת המקצועית ובכפיפות לכך שההמתה תבוצע במתקן מתאים של הרשות, בניהולו של הווטרינר הרשותי ובפיקוחו הצמוד (214ב – ג).

חקיקה ראשית שאוזכרה:

–          חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994, סעיפים 2, 13, 19(3).

–          חוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים), תשנ"ד-1994, סעיף 4.

–          פקודת הכלבת, 1934, סעיף 7.

–          פקודת מחלות בעלי חיים [נוסח חדש], תשמ"ה-1985, סעיף 7.

–          פקודת העיריות [נוסח חדש], סעיף 249(29).

חקיקת משנה שאוזכרה:

–          תקנות הבהמות והעופות (הובלה דרך הים), 1936.

–          צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958, סעיף 63(א)(8).

–          צו המועצות המקומיות (א), תשי"א-1950, סעיף 146(8).

פסקי^–דין של בית^–המשפט העליון שאוזכרו:

[1]        בג"ץ 6446/96 העמותה למען החתול נ' עיריית ערד, פ"ד נה(1) 769.

[2]        בג"ץ 9232/01 "נח" ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי חיים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 212.

[3]        רע"א 1684/96 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מפעלי נופש חמת גדר בע"מ, פ"ד נא(3) 832.

[4]        בג"ץ 2303/90 פיליפוביץ נ' רשם החברות, פ"ד מו(1) 410.

[5]        בג"ץ 39/82 הנפלינג נ' ראש עיריית אשדוד, פ"ד לו(2) 537.

[6]        בג"ץ 1783/00 חיפה כימיקלים בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(3) 652.

[7]        בג"ץ 5848/99 פריצקי, ח"כ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נד(3) 5.

[8]        בג"ץ 3424/91 הארגון הארצי להגנת הדייר נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מה(5) 340.

[9]        רע"א 8060/95 הנהלת בתי-המשפט, משרד המשפטים נ' אב-חן אחסנה בע"מ, פ"ד נד(1) 357.

ספרים ישראליים שאוזכרו:

[10]     ז' לוי, נ' לוי אתיקה, רגשות ובעלי^–חיים (תשס"ב).

[11]     ב' ברכה משפט מינהלי (כרך ב, תשנ"ו).

מאמרים ישראליים שאוזכרו:

[12]     א' בן-זאב "הטעם שבאיסור לצער תנינים" משפט וממשל ד (תשנ"ז-תשנ"ח) 763.

עתירה למתן צו^–על^–תנאי. הדיון – כאילו ניתן צו^–על^–תנאי. העתירה נתקבלה. הצו^–על^–תנאי נעשה מוחלט.

קובי סודרי, אסף מרקס – בשם העותרות;

דינה זילבר, סגנית בכירה א לפרקליטת המדינה – בשם המשיב 1;

דרור ברוטפלד – בשם המשיבים 5-2.

פסק^–דין

בתאריך 3.2.1998 ניתן פסק^–הדין של בית^–המשפט העליון בבג"ץ 6446/96 העמותה למען החתול נ' עיריית ערד (להלן – פסק^–דין העמותה למען החתול [1]). העותרת באותו עניין, שהיא העותרת 2 בעתירה שלפנינו – עמותה הפועלת להגנת חתולי הרחוב – עתרה נגד החלטתן של שלוש רשויות מקומיות לנקוט צעדים לדילול אוכלוסיית החתולים בתחום שיפוטן באמצעות המתתם ברעל.

בפסק^–הדין הוכר קיום סמכות להמית חתולי רחוב, עם זאת ביצוע ההמתה הותנה בקיומו של סיכון לבריאות בני^–אדם או בקיום מטרד קיצוני. נקבע כי יש לגבש כללים ברורים להפעלת הסמכות. וכך כתבה השופטת שטרסברג^–כהן:

"…[]היה ראוי לקבוע בחקיקה ראשית או למצער בחקיקת משנה הוראות מפורטות כמו קריטריונים להפעלת [הסמכות], כללי ביצוע, מנגנון נאות להליך קבלת החלטות וכיוצא באלה. צעדים אלה דרושים על^–מנת שיהיה ברור מתי, היכן, באילו נסיבות ועל^–ידי מי צריכה להתקבל החלטה להשמיד בעלי חיים, וזאת כדי למנוע שרירות ולאפשר ביקורת" (שם, בעמ' 788).

בגדרי הטיפול בתופעת חתולי הרחוב הודגשה חובת הרשויות לנקוט, ככל שהדבר ניתן, אמצעים חלופיים להמתה. ובלשון פסק^–הדין: "…אין הרשויות פטורות מלבדוק כל אמצעי חלופי, קיצוני פחות מהמתה, אם קיים, או ככל שיהיה קיים מעת לעת, ולאמצו ככל שניתן" (שם, בעמ' 795. ראו גם דברי השופט א' גולדברג, שם, בעמ' 809). 

בעקבות פסק^–הדין פרסם המשיב 1 – מנהל השירותים הווטרינריים בשדה במשרד החקלאות (להלן – המשיב) – "נוהל כללי לטיפול בחתולי רחוב" (להלן – הנוהל). הנוהל נועד להסדיר את הפעלת הסמכות תוך קביעת כללים להפעלתה. שיקול^–הדעת בשאלה אם במקרה נתון יש להמית חתולים נמסר בידי רופא וטרינר ממשלתי או וטרינר הרשות המקומית (להלן – הווטרינר הרשותי) בלבד. ואילו הסמכות לביצוע אקט ההמתה ניתנה לווטרינר הרשותי, לעובדיו או למי שהוסמך על^–ידיו לכך באישורם של אגף הרוקחות במשרד הבריאות ושל מנהל השירותים הווטרינריים.

בתאריך 4.6.2000 אישר עקרונית המשיב לווטרינרים הרשותיים להסמיך, על^–פי שיקול^–דעתם ובהתאם להנחיות המשיב, את חברת "מגן לחתול" (להלן גם – החברה), המופעלת על^–ידי המשיבים 4-3 – בני^–הזוג נעמה ואייל בלו – להמית חתולי רחוב באמצעות סמים מרדימים שיסופקו להם על^–ידי הווטרינרים הרשותיים ובפיקוחם. בכתב האישור נקבע, בין היתר: "א) פעילות החברה תתאפשר אך ורק באחריותם  ב) עובדי החברה יקבלו סמים מאת רופא וטרינר רשותי שבתחומו מתקיימת הפעילות, לתקופה שלא תעלה על 30 יום ולאחר קבלת הסכמה [צ"ל – הסמכה] בכתב. ג) הרופא הווטרינר הרשותי ישלח למנהל הלשכה הוטרינרית הממשלתית הקרובה עותק כתב ההסמכה. ד) גב' נעמה ומר אייל ידווחו בכתב על פעולות ההרדמה שבוצעו בסוף כל חודש לרופא וטרינר רשותי. ה) רופא וטרינר רשותי ידווח בכתב תוך 30 יום לרופא וטרינר המחוזי".

העותרות לא ציינו בכתב עתירתן אם בעקבות האישור העקרוני הוסמכה "מגן לחתול" בפועל להמית חתולים, אך מתשובת המשיבים 4-2 לעתירה מסתבר כי זה שנים מספר, הן לפני גיבוש הנוהל הן לאחריו, עוסקת "מגן לחתול" בלכידת חתולי רחוב ובהמתת אלה מהם שלא ניתן למצוא להם בית מאמץ, שהם מרבית החתולים הנלכדים. בכתב^–אישום שהוגש בשנת 1998 נגד נעמה בלו לבית^–משפט השלום בתל^–אביב^–יפו – ונמחק בינתיים לנוכח העתירה שלפנינו – נטען כי על^–פי הזמנת תושבים שהוטרדו מנוכחות חתולים בסביבתם, ותמורת תשלום, אספה "מגן לחתול" חתולים מחצרות בתים, המיתה אותם באמצעות הזרקת רעל לבטנם והשליכה את גוויותיהם, שנארזו בשקיות אשפה, לפחי זבל.

 העתירה שבפנינו מכוונת, ראשית, כנגד הנוהל. טענת העותרות היא כי בנוהל אין כל התייחסות לאמצעים חלופיים לטיפול בסיכונים ובמטרדים שיוצרים חתולי רחוב זולת המתה, וכי הוא גוזר מיתה גורפת על כלל חתולי הרחוב, לרבות אלה שאינם מסכנים את חיי התושבים ואת בריאותם. בכך, על^–פי הנטען, ניתן הכשר ליישום מדיניות של "דילול" אוכלוסיית חתולי הרחוב, קרי השמדתם ההמונית עד כדי ביעור נוכחותם מאזורי מחיה של בני^–אדם.

בתשובתו לטענה זאת ציין המשיב כי הנוהל גובש לאחר התייעצות מקיפה עם גורמי מקצוע ותוך בחינת המצב במדינות אחרות, וכי ייחודו בכך שקבועים בו, לראשונה, קריטריונים "לטיפול בחתולי רחוב, לרבות המתתם בנסיבות מסוימות" (ההדגשה שלי – ד' ד'). המשיב מוסיף וטוען כי המדיניות המותווית בנוהל אינה מכוונת לדילול אוכלוסיית החתולים, וממילא דילול כזה אינו ישים, שכן ספירת חתולים חיים בשטח עירוני אינה מעשית, ולא ניתן לקבוע "תקן" שממנו ייגזר היקף הדילול הנדרש. מוסיף המשיב כי הרשויות עוסקות בגיבוש תקנות לפי חוק צער בעלי חיים

, תשנ"ד-1994, שלפי נוסחן המוצע יוכל רק וטרינר, או אדם אחר בעל היתר מיוחד לכך, להמית בעל חיים. משתמע מכך כי עם גיבושן של תקנות אלה יעודכן הנוהל בהתאם. עם זאת המשיב מודה כי הנוהל מאפשר המתה של חתולים שאינם מסכנים חיי אדם או את הבריאות אלא אך גורמים מטרד.

 טענתן האחרת של העותרות מופנית כנגד האישור העקרוני להסמיך את "מגן לחתול" להמית חתולים. אישור זה הוא, כך נטען, אצילה אסורה של סמכות, שכן סמכות ההמתה ניתנה אך לרופאים וטרינרים, והשימוש בה מחייב שיקול^–דעת מקצועי, שאינו ניתן להפעלה על^–ידי גורמים פרטיים חסרי הכשרה מתאימה והנגועים בניגוד עניינים. לטענת המשיב, ההסמכה הינה כשרה, שכן "מגן לחתול" פועלת על^–פי כללים ומדיניות שמכתיב הווטרינר הרשותי ובפיקוחו המלא, ופעילותה אינה חורגת ממתן סיוע טכני גרדא. בעניין זה ניתן בתאריך 24.7.2000, בהסכמת הצדדים, צו^–ביניים, המתלה את תוקפו של כתב האישור עד להכרעה בעתירה.

………………

אני מציעה אפוא כי נקבל את העתירה ונורה למשיב לתקן את הנוהל ולהשלימו על^–פי העקרונות שהותוו לעיל תוך 30 יום מיום מתן פסק^–דין זה. עד אותה עת יפעלו המשיבים 4-1 על^–פי העקרונות שהותוו בפסק^–דין זה.

דיני חוזים \ פשיטת רגל \ דיני חדלות פרעון

חקיקה שאוזכרה:

פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980: סע'  20(א), 22(א), 178(ג)

מיני-רציו:

* ההליכים למימוש הבית במסגרת תיק הפש"ר החלו עוד בשנת 2015. מדובר בהליך נוסף במסכת של הליכי סרק שבהם נקטו המערערת ובני משפחתה, ובראשם אחיה החייב, במטרה למנוע את מימוש הזכויות האמורות. עם זאת ובמיוחד לנוכח חומרת הטענות שבפי המערערת, ביהמ"ש מצא להרחיב בעניין. בין היתר, לא נמצא ממש בטענה המשפטית כי לא הייתה לבימ"ש של פש"ר סמכות להורות על העברת הליכי המימוש שהתנהלו בהוצאה לפועל ולאחד אותם תחתיו.

* פשיטת רגל – נושים מובטחים – מימוש השעבוד

* פשיטת רגל – בית משפט של פשיטת רגל – סמכות

ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי בגדרה נדחתה בקשת המערערת לבטל החלטות קודמות של ביהמ"ש המחוזי שעניינן במימוש זכויות בבית מגורים ובמגרש חקלאי לצורך פדיון חוב של המשיב 1 – חייב בהליכי חדלות פירעון, אשר אחיו, בהם המערערת שהינה אישה חירשת, אילמת וחולה, ערבו לחובותיו – לחברת נפקו סטאר (הנושה מובטח). המערערת טוענת לקיומם של פגמים מהותיים בהליכים למכירת הנכסים שמצדיקים את ביטולם, תוך התמקדות במכר הבית ובכלל זה טענה כי לא זומנה לדיונים שהתקיימו בבקשות שבגינן התקבלו אותן החלטות, וממילא לא ניתנה לה אפשרות להתנגד להן. עוד נטען בין היתר, כי כל ההחלטות בעניין מכירת הנכסים היו מצויות בסמכותו הבלעדית של רשם ההוצאה לפועל, וניתנו בהיעדר סמכות עניינית על ידי בימ"ש של פש"ר. יצוין כי בשלב זה מכירת הבית הושלמה והבית רשום ע"ש הקונים.

ביהמ"ש העליון (מפי השופטת ע' ברון בהסכמת השופטים ג' קרא וי' אלרון) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:

ההליכים למימוש הבית במסגרת תיק הפש"ר החלו עוד בשנת 2015, מדובר בהליך נוסף במסכת של הליכי סרק שבהם נקטו המערערת ובני משפחתה, ובראשם החייב, במטרה למנוע את מימוש הזכויות האמורות. והוא מבוסס על טענות "ממוחזרות" שכבר נדונו בערכאות רבות ונדחו על ידן. רוב הטענות שנכללו בערעור הן טענות עובדתיות שאין זו דרכו של בימ"ש של ערעור להתערב בהן, ולא התקיימו בענייננו נסיבות חריגות שמצדיקות סטייה מכלל זה. כן לא נמצא ממש בטענות המערערת ביחס לסוגיה המשפטית שנוגעת לסמכותו של בימ"ש של פש"ר. עם זאת ובמיוחד לנוכח חומרת הטענות שבפי המערערת, ביהמ"ש מצא להרחיב בעניין.

בכל הנוגע לטענות המערערת לעניין השומה שעל בסיסה נערכה העסקה למכירת הבית כשלמעשה טענתה היא ששוויו של הבית הוא 6.3 מיליון ש"ח והתמורה ששילמו הקונים עומדת על 4.1 מיליון ש"ח בלבד. טענה זו דינה להידחות כבר מן הטעם שחובה של המערערת ובני משפחת גרינברג לנושה מובטח עומד כיום לפי טענת הכונס על 7.5 מיליון ש"ח; כך שמיצוי הליכי המכירה והשגת תמורה גבוהה ככל שניתן הם בראש ובראשונה אינטרס של הנושה המובטח. מבלי להביע עמדה לגופה של השומה, ומשהמערערת לא צירפה לערעור חוות דעת שיש בה כדי לסתור את חוות הדעת השמאית מטעם עו"ד מרקס – גם אם ניתן היה למכור את בית המגורים בתמורה ל-6.3 מיליון ש"ח כטענת המערערת, לא היה בכך כדי להותיר יתרת זכות כלשהי בקופת הכינוס. הפער המשמעותי בין מחיר המכירה של הבית ובין גובה החוב לנושה המובטח, לא יכול להותיר ספק כי החברה בחרה באמצעות הכונס בהצעה המשתלמת ביותר שניתן היה להשיג.

כידוע, לנוכח מומחיותו הייחודית בתחומו, מוקנה לביהמ"ש של פשיטת רגל שיקול דעת רחב, ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור. בנסיבות המקרה דנא ובשל השימוש לרעה שעשו החייב והמערערת בהליכי משפט באמצעות נקיטת הליכים מקבילים בערכאות השונות והגשת בקשות דחייה רבות, דומה כי לא נותרה לבימ"ש של פש"ר ברירה אלא לאחד תחתיו את ההליכים השונים במטרה להביא לסיום מהיר ויעיל של ההליכים למימוש הנכסים. בהקשר זה הודגש כי מכירת הבית אושרה על ידי ההוצאה לפועל בכפר סבא עוד לפני שניתנה ההחלטה לאיחוד הליכים, והטענות השונות ביחס למחיר המכירה ולאפשרות של פדיון הבית על ידי בני משפחת גרינברג כבר נדונו ונדחו שם. למעשה, כל שעשה בימ"ש של פש"ר לאחר ההחלטה לאיחוד הליכים הוא חתימה על צו המכר, ובנסיבות המקרה שלפנינו מדובר בהליך פורמלי בלבד. בהינתן כל האמור, ביהמ"ש שוכנע כי לא היה באיחוד ההליכים תחת בימ"ש של פש"ר כדי לגרום לעיוות דין או לפגוע בזכויותיה הדיוניות של המערערת.

דיני מקרקעין \ דיני חוזים\ עסקת קומבינציה

ספרות:

ג' שלו, דיני חוזים – החלק הכללי

א' אדר, ג' שלו, דיני חוזים – התרופות לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ט)

חקיקה שאוזכרה:

חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973: סע'  43(א)

פקודת המסים (גביה)

מיני-רציו:

* הסכם הקומבינציה אשר נחתם בין הצדדים בוטל כדין. חיובה של הנתבעת לשאת בתשלום מס הרכישה היה חיוב עצמאי, וסירובה לשלם את המס עולה כדי הפרה יסודית של ההסכם. גם אי השגת היתר הבניה מהווה הפרה של ההסכם. בגין אילו רשאית הייתה התובעת לבטל את ההסכם.

* חוזים – ביטול – כדין

* חוזים – ביטול – עילות ביטול

* חוזים – ביטול – עקב הפרה יסודית

* חוזים – ביטול – הודעת ביטול

* חוזים – תוכן החוזה – חיובי הצדדים

תביעה לפסק דין הצהרתי לפיו הסכם הקומבינציה אשר נחתם בין הצדדים בוטל כדין.

ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה בקובעו:

התובעת טוענת כי הנתבעת הפרה את התחייבותה בהסכם לשלם את מס הרכישה החל על המגרש. הנתבעת סבורה כי אי תשלום המס אינו מהווה הפרה של ההסכם, שכן חיובה לשלם מס רכישה הינו חיוב

שלוב בחיוב התובעת להעמיד את המגרש לרשותה ולאפשר את קיום הסכם הקומבינציה. מאחר והתובעת לא עמדה בחיוביה בהסכם, לא הייתה הנתבעת מחויבת לעמוד בתשלום מס הרכישה. אין לקבל טענה זו.

התובעת רכשה מגרש במסגרת הסכם פשרה עם חברה אחרת ("רון קול"). לא נמצא כי העיכוב שנוצר בישום הסכם הקומבינציה בשל הסכסוך עם רון קול, מהווה הפרת הסכם ע"י התובעת. אמנם, התובעת הייתה מודעת עוד טרם התקשרותה בהסכם הקומבינציה כי יתכן ויהא קושי לבנות על המקרקעין את מספר יחידות הדיור שתוכננו. אך גם הנתבעת הייתה מודעת, טרם התקשרותה בהסכם, לסיכון הכרוך בהתקשרות עם התובעת, ונתנה את התחייבותה לתשלום מס הרכישה בידיעה על קיומו. מסקנה זו עולה בבירור מלשון הסכם הקומבינציה. חיובה של הנתבעת לשאת בתשלום מס הרכישה היה חיוב עצמאי.

הקביעה האם מדובר בחיובים שלובים אם לאו הינה שאלה של פרשנות ההסכם, אשר ההכרעה בה מתבצעת ע"פ הכללים המקובלים לפרשנות חוזה. בלשון הסכם הקומבינציה אין כדי לתמוך במסקנה שחיוב הנתבעת לשאת בתשלום מס הרכישה הינו חיוב שלוב עם חיובי התובעת. גם אופי העסקה אינו תומך בפרשנות כי המדובר בתשלום אותו ניתן היה לדחות לפרק זמן בלתי ידוע. יצוין כי גם אם בשלב מסוים הסכימו רשויות המס לעיכוב בתשלום, אין פירוש הדבר כי הסכמה זו מוסיפה לעמוד לנצח. אין זה סביר לצפות מהתובעת להוסיף ולהתעלם עד אין קץ מההתרעות המתקבלות אצלה ומהקנסות המצטברים, תוך הסתמכות על הבטחה מעורפלת – שלא עוגנה בכתב – כי לא ינקטו בפועל הליכי גביה.

אין ממש בטענת הנתבעת לפיה אי תשלום מס הרכישה אינו מהווה עילת ביטול מאחר וההסכם לא בוטל תוך זמן סביר מהודעת הנתבעת כי לא תישא בתשלום המס. מבלי להידרש לשאלה האם ההסכם בוטל זמן סביר או לא לאחר סירוב הנתבעת לשלם את המס, הרי שגם אם הזמן הסביר לביטול חלף – כל עוד לא תוקנה ההפרה שמורה לנפגע הזכות ליתן למפר ארכה לתיקון ההפרה, ובכך "להחיות" את זכות הביטול הנתונה לו. מאחר והתובעת נתנה לנתבעת ארכה לתשלום מס הרכישה טרם ביטול ההסכם, והנתבעת דחתה דרישה זו, הרי שאין חלוף הזמן יכול לשמש נימוק הפוסל את תוקף הודעת הביטול בעניין זה.

אם כן, סירוב הנתבעת לשלם מס הרכישה עולה כדי הפרה יסודית של ההסכם, ופועל יוצא מכך – ביטול ההסכם ע"י התובעת נעשה כדין. אשר לסוגיית היתר הבניה. בהסכם הוסכם כי הנתבעת היא שתטפל בכל הליכי התכנון ותהא אמונה על הוצאת היתר בניה. היתר בניה לא ניתן עד היום. הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי אי השגת היתר הבניה מוטל לפתחה, ויש לראות באי מתן ההיתר הפרה של ההסכם. הנתבעת סבורה כי אי קבלת ההיתר אין בו כדי להוות עילה לביטול ההסכם, שכן הוא לא בא לידי ביטוי במכתבי הדרישה ששלחה התובעת לנתבעת טרם ביטול ההסכם. אכן, צד לחוזה המודיע לצד שכנגד על ביטולו, אינו רשאי להסתמך על עילת ביטול שלא הופיעה בהודעתו, אלא אם כן נתן כדין הודעת ביטול חדשה. אך עיון במכתבי הדרישה מעלה כי המכתב השני מציין את אי קבלת ההיתר כהפרת ההסכם ע"י הנתבעת.

עת רכשה התובעת את המגרש מרון קול, הוסכם כי התובעת תהיה זכאית למגרש חילופי היה ויסתבר כי לא ניתן לבנות במגרש את מספר יחידות הדיור שתוכננו. בהסכם הקומבינציה הוסכם כי היה ותבוא הצעה כזו, תהא היא כפופה להסכמת שני הצדדים. הצעה כזו אכן באה, אך הנתבעת סירבה לה. לא עלה בידי התובעת להוכיח כי סירוב הנתבעת מהווה הפרת ההסכם. אמנם, התנהלות הנתבעת בעניין זה אינה נקיה מביקורת, אך לא עלה בידי התובעת להוכיח כי המגרש החלופי היה עדיף על המגרש המקורי וכי קיים פגם בהחלטת הנתבעת לדחות את המגרש החילופי. אך אין באמור כדי להשפיע על התוצאה הסופית.

הנתבעת סבורה, כי המניע לרצון התובעת לבטל את ההסכם אינן הפרות כאלה או אחרות אלא שיקולי כדאיות כלכלית, הנובעים מהעובדה שמחירי הקרקעות באשקלון עלו במידה ניכרת מיום חתימת ההסכם ומשכך, בניה מסחרית תהא רווחית יותר. טענות אלה נשארו בגדר טענות בעלמא מבלי שהונח להן בסיס עובדתי. ממילא, מאחר ולתובעת עילות תביעה תקפות לביטול ההסכם, עילות עליהן עמדה בזמן אמת, הרי שגם אם הושפעה משיקולים של כדאיות הביטול, אין בכך כדי לאיין את זכותה לבטל את ההסכם.

תביעה לפסק דין הצהרתי לפיו הסכם הקומבינציה אשר נחתם בין הצדדים ביום 4.10.06 בוטל כדין.

התובעת, חברת טרנקלין אינטרפריי בע"מ (להלן – "התובעת"), הינה חברה זרה אשר מניותיה מוחזקות בידי מר משה בן דהן. במסגרת הסכם פשרה בין התובעת לבין חברת רון קול למסחר בנין והשקעות ושיווק בע"מ (להלן – "רון קול") בת.א. (מחוזי – ב"ש) 1094/00 מיום 21.10.01 (מוצג 5 לתיק המוצגים של התובעת, עמ' 112, 127), רכש עו"ד חיים כהן בנאמנות עבור התובעת מגרש לבניה, הוא המגרש נשוא התביעה. המגרש היה חלק ממגרש גדול יותר בבעלות רון קול, כאשר הוסכם כי רון קול תבודד את המגרש באופן שניתן יהיה לרשום אותו כחלק מיחידה נפרדת (סעיף 3.3 להסכם הפשרה). כן הוסכם בין הצדדים, כי היה ולא יתאפשר לבנות על המגרש 52 יחידות דיור ו – 56 חניות עיליות, תעמיד רון קול לרשות התובעת מגרש חלופי (סעיף 13 להסכם הפשרה).

התובעת התקשרה עם הנתבעת, ב.ר.י.א בניה ופיתוח בע"מ (להלן – "הנתבעת"), בהסכם קומבינציה כדי לבנות על המגרש שנרכש. הסכם עקרונות בין הצדדים נחתם ביום 2.2.06 (נספח 2 למוצגי התובעת) והסכם סופי נחתם ביום 4.10.06 (נספח 5 למוצגי התובעת). יוער, כי ההסכמים נחתמו, מלכתחילה, בין הנתבעת לבין תאגיד חופי יורובילדינג בע"מ, באמצעותו ביקשה התובעת לפעול. עם זאת, לבסוף הודיעה התובעת – בהתאם להוראות ההסכם שאפשרו זאת – כי המגרש ישאר בבעלותה וההסכם יחול, כלשונו, בינה לבין הנתבעת (נספח 13 למוצגי התובעת).

בהסכם הקומבינציה נקבע, כי הנתבעת תבנה על המגרש 36 יחידות דיור עם חניה עילית, כאשר 28 יחידות דיור יועברו לבעלות הנתבעת ו – 8 יחידות דיור יועברו לבעלות התובעת (עמ' 1 להסכם). עוד הוסכם, כי התובעת תפעל לרישום המגרש על שמה (סעיף 4 להסכם); אדריכל הפרויקט יהיה מר שמואל בן דהן, והנתבעת תישא בשכרו (סעיף 11 להסכם); כן הוסכם, כי הנתבעת תישא בעלות מס הרכישה החל על התובעת בגין רכישת המגרש, וסכום זה יושב לידיה עם מכירת הדירות להן זכאית התובעת (נספח ה(1) להסכם). כיון שעת נחתם

הסכם הקומבינציה יחסי התובעת ורון קול כבר עלו על שרטון, צוין בהסכם, כי הנתבעת מודעת לכך שלתובעת עילת תביעה כלפי רון קול והיה ובמסגרת ההליכים המשפטיים מול רון קול יוצע לתובעת מגרש חלופי, לו יסכימו התובעת והנתבעת, יחולו הוראות הסכם הקומבינציה – בשינויים המחויבים – גם על המגרש החילופי (סעיפים 5(ד)-5(ה) להסכם).

 ישום הפרויקט נתקל בקשיים רבים. בשל הסכסוכים עם רון קול, לא עלה בידי התובעת לפצל את המגרש שרכשה מחלקי המגרש שנותרו בידי רון קול. הנתבעת, מצידה, סירבה לשלם את מס הרכישה בו התחייבה לשאת, ואף לא שילמה את שכרו של האדריכל שמואל בן דהן. כמו כן, ההליכים לקבלת היתר בניה לא צלחו, כיון שהבקשה להיתר בניה שהגישה הנתבעת סורבה על ידי ועדת המשנה לתכנון ובניה באשקלון לאחר שהסתבר, כי זו אינה תואמת את תכנית הבינוי הקיימת למגרש (מוצג 20 לתיק המוצגים של התובעת). גם הניסיונות להמיר את המגרש במגרש חלופי שהציעה רון קול – כשלו.

ביום 31.8.09 וביום 2.9.09 פנתה התובעת לנתבעת בדרישה להסדיר את תשלום מס הרכישה והתשלום השני לאדריכל שמואל בן דהן (מוצגים 36-37 לתיק המוצגים של התובעת). לאחר שהנתבעת סירבה לעשות כן (מוצג 38 לתיק המוצגים של התובעת), הודיעה התובעת ביום 21.9.09 על ביטול הסכם הקומבינציה (מוצג 39 לתיק המוצגים של התובעת). הנתבעת דחתה הודעה זו, ובין הצדדים התנהלו מגעים שונים לביטול ההודעה, אשר לא הגיעו לכלל הסדר.

 למען שלמות התמונה יצוין עוד, כי ביום 30.5.09 הוגשה על ידי התובעת תביעה – נגד רון קול וגורמים נוספים (ת.א. (מחוזי – ב"ש) 3067/09) [פורסם בנבו] – לצו עשה שיחייב את רון קול לחתום על תכנית הבינוי ולאפשר את רישום המגרש ופיצולו (מוצג 33 לתיק המוצגים של התובעת). ביום 28.6.11 הגיעו התובעת, רון קול וחברת ברנע נכסים אשקלון בע"מ (להלן – "ברנע") – אשר רכשה מידי רון קול את יתרת המגרשים הסמוכים למגרש התובעת – להסדר פשרה, בו הוסדר שיתוף הפעולה בין הצדדים על מנת לאפשר בניה במגרשים והוטל על רון קול לפצות את התובעת, משה בן דהן ועו"ד כהן בסכום כולל של 550,000 דולר תמורת ויתור על הזכות למגרש חילופי (מוצג 48 לתיק המוצגים של התובעת).

ביום 31.1.12 הוגשה התובענה לסעד הצהרתי לפיו הסכם הקומבינציה בטל והתובעת זכאית לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה בשל הפרתו, נזקים אותם היא מבקשת לתבוע בנפרד.

הנתבעת הגישה תביעה שכנגד לצו הצהרתי נגד חופי יורובילדינג בע"מ, התובעת, משה בן דהן, עו"ד כהן, ברנע ורון קול – לפיו הסכם הקומבינציה הינו תקף, או לחילופין – כי הינה צד להסכם הפשרה בין התובעת לרון קול וברנע וזכאית לקבל 28/36 מכל סכום שיתקבל במסגרתו, או לחילופי חילופין – צו למינוי כונס נכסים שינהל את הבניה במגרש. ביום 21.3.13 הסכימו הצדדים, כי הדיון בתביעה שכנגד יפוצל מהדיון בתביעה העיקרית וככל שיתעורר הצורך, יתקיים בו דיון נפרד בעתיד.

……………….

סוף דבר, אני מקבלת התביעה וקובעת כי הסכם הקומבינציה שנחתם בין התובעת לנתבעת ביום 4.10.06 בוטל כדין, ובסופו של יום גם נזנח על ידי הנתבעת, אשר לא עשתה דבר מעת שנמסרה לה הודעת הביטול.

סדר דין אזרחי \ היתר המצאה לחו"ל

חקיקה שאוזכרה:

תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984: סע'  500, 500(2), 500 (6), 500(8)

חוק המיטלטלין, תשל"א-1971: סע'  9(א)

חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973: סע'  15

חוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958: סע'  10(א)

ספרות:

סיליה וסרשטיין פסברג, משפט בין-לאומי פרטי (2013)

מיני-רציו:

* נדחה ערעור על פסק דין בגדרו בוטל היתר המצאה אל מחוץ לתחום המדינה, ונקבע שאכן בית המשפט לא קנה סמכות בינלאומית לדון בתביעה. עם זאת בוטלה הקביעה בדבר מחיקת התביעה.

* משפט בינלאומי פרטי – סמכות בינלאומית – המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט

* משפט בינלאומי פרטי – סמכות בינלאומית – היעדרה

* דיון אזרחי – המצאת כתבי-בי-דין – מחוץ לתחום השיפוט

ערעור על פסק דין בגדרו בוטל היתר ההמצאה של כתב התביעה אל מחוץ לתחום המדינה, שניתן במעמד צד אחד והתביעה נמחקה.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בעיקרו ופסק:

בית המשפט לא קנה סמכות בינלאומית לדון בתביעה. משהוכרז פסק החוץ שניתן כנגד המשיב בלבד כאכיף, תמה ההתדיינות בנוגע לבקשה לאכיפתו ואין עוד צורך כיום להכריזו כאכיף. פרשנות לפיה יש לראות בתביעה דנן כתביעה לאכיפת פסק החוץ הבאה בגדר תקנה 500(8) לתקנות סדר הדין האזרחי, מהטעם שנועדה לאפשר לממש את פסק החוץ, איננה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין ואינה סבירה בענייננו. אין לקבל את טענת המערערת כי הסכמת המשיבה למתן צו המניעה הזמני במסגרת ההליך הקודם יצרה השתק לטענתה לחוסר סמכות בינלאומית. מעבר לצורך, מירב הזיקות נוטות בבירור לטובת הפורום הזר. לפיכך, ההחלטה המבטלת את היתר ההמצאה אל מחוץ לתחום המדינה תישאר בעינה אך הקביעה בדבר מחיקת התביעה תבוטל.

……………….

הערעור נדחה אפוא בעיקרו וההחלטה המבטלת את היתר ההמצאה אל מחוץ לתחום המדינה תישאר בעינה. פסק הדין המורה על מחיקת התביעה יבוטל (כמוסכם על ב"כ המשיבה), וזאת כדי לאפשר למערערת להעלות טענותיה בשאלת המחיקה לפני ההכרעה בגורל התביעה. למותר לציין, כי בהיעדר המצאה כדין, אכן פני התביעה למחיקה.

למען הסר ספק, הסעד הזמני שנתן בית משפט קמא יישאר בעינו למשך 90 יום מהיום, או עד להחלטה אחרת של בית משפט קמא.

המערערת תישא בשכ"ט עו"ד של המשיבה בסכום של 15,000 ₪. סכום זה יועבר אל המשיבה, באמצעות בא כוחה, מהעירבון שהפקידה המערערת, והיתרה תוחזר למערערת.

דיני חברות \ אחריות אישית של מנהל חברה \ דיני עבודה

חקיקה שאוזכרה:

חוק החברות, תשנ"ט-1999: סע'  6

חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958: סע'  9, 25ב (ב1)(1), 25ב (ג), 26 (ב)

מיני-רציו:

* אין מקום להרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעים. עם זאת, מאחר שנתבע 2, כמנהל הנתבעת 1, הפר אחריותו כנושא משרה בתאגיד לפי חוק הגנת השכר, יש להטיל עליו אחריות אישית בגין התנהלות הנתבעת 1 שהייתה תוצאה של החלטות שקיבל נתבע 2. לפיכך, חובות הנתבעת 1 בגין רכיבי התביעה שהתקבלו, יוחסו לנתבע 2 באופן מוגבל כך שיערב לחוב של הנתבעת 1 כלפי התובעת ורק אם נתבעת 1 לא תשלם את חובה כלפי התובעת, יחויב הנתבע 2 אישית בחובה של נתבעת 1.

* חברות – אחריות – נושאי משרה

* חברות – אחריות – אחריות אישית

* חברות – הרמת מסך – במישור דיני העבודה

* עבודה – הגנת השכר – פיצויי הלנה

* עבודה – הגנת השכר – הלנת שכר

* עבודה – תנאי עבודה – הודעה בדבר תנאי עבודה

* עבודה – פיצויי פיטורין – פיצויי הלנה

.

התובעת, מרפאה בעיסוק, הועסקה על ידי הנתבעת משך כשנה וחצי, עד לפיטוריה. נתבע 2 הוא בעל מניות בנתבעת ומנהל בנתבעת. התובעת עותרת לפיצוי בגין הלנת שכר; לפיצוי בגין אי מסירת הודעה על

תנאי העסקה; לתשלום דמי נסיעות מלאים; לפיצוי בגין פיטורין שלא כדין בהעדר שימוע וללא מכתב פיטורים; לפיצוי בגין הלנת פיצויי פיטורים; לתשלום יתרת פיצויי פיטורים; לתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש.

בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ד"ר א' גילצר-כץ) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:

אשר לתביעה נגד הנתבע 2, התובעת לא ידעה להסביר מדוע היא תובעת אישית את הנתבע 2 והעידה כי עבדה אצל הנתבעת ולא אצלו. התובעת לא הביאה אף לא ראשית ראיה לטענתה בדבר הרמת מסך. לכן, אין מקום להרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעים. עם זאת, הנתבע 2, כמנהל הנתבעת 1, הפר אחריותו כנושא משרה בתאגיד לפי סעיף 26(ב) לחוק הגנת השכר, וכן הפר לכאורה את סעיף 25ב(ב1)(1) וכן סעיף 25ב(ג) לחוק זה. במישור הפלילי לפי חוקים אלו לנושא משרה אחריות אישית. ככלל, אין מקום לגזור גזירה שווה בין עוולה אזרחית לעבירה פלילית. התביעה עניינה תביעה כספית אזרחית, בעוד שהחוקים הנ"ל מטילים אחריות על נושא משרה בתאגיד שעבר עבירה פלילית. אך למרות שעסקינן בהליך אזרחי, יש להטיל אחריות אישית על מנהל הנתבעת 1, שביצע פעולות אלו. התנהלות נתבעת 1 הייתה תוצאה של החלטות שקיבל נתבע 2 ולכן מן הראוי כי יישא בתוצאות שנבעו ממעשיו. לכן יש לייחס את חובות הנתבעת 1 באופן מוגבל לנושא משרה בחברה. נתבע 2 יהיה ערב לחוב הנתבעת 1 כלפי התובעת, ורק אם הנתבעת 1 לא תשלם את חובה כלפי התובעת, יחויב הנתבע אישית בחובה של הנתבעת 1.

אשר לאיחור בתשלום המשכורות, הנתבעת לא שילמה במועד את משכורות התובעת. נוכח חומרת הסנקציה של חיוב המעסיק בתשלום פיצוי הלנה, ביה"ד רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו בהתקיים התנאי המוקדם שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו ומשנוכח ביה"ד כי שכר העבודה לא שולם במועדו בשל אחת מאלה: טעות כנה, או חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש, או מחמת נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה. במסגרת זו, יאזן ביה"ד בין תכלית החוק למניעת הלנת שכר וחיוב המעסיק בפיצוי עונשי כבד בגין ההלנה, ושיעורם הגבוה של פיצוי ההלנה העשוי להפוך לסנקציה בלתי מידתית בנסיבות מקרה בו לא שולם שכר העובד במועדו. במקרה דנן, האיחורים בתשלום השכר נבעו, בין השאר, מתקציב הנתבעת ממשרדי הממשלה. לפיכך, הנתבעת תשלם לתובעת פיצויי הלנת שכר חלקיים.

במקרה של אי-מתן הודעה לעובד על תנאי העסקתו, מועבר נטל הראיה למעסיק לעניין הוכחה בדבר תנאי עבודתו של עובד. התובעת לא הלינה לאחר קבלת שכרה הראשון על גובה השכר. התובעת ידעה על תנאי העסקתה מיומה הראשון או למצער לאחר כחודש ימים. לכן, לא הייתה מחלוקת בעניין תנאי העסקתה ואין מקום לפסיקת פיצוי ברכיב זה; התובעת עבדה במשרה חלקית ואיננה זכאית לדמי-נסיעות בגובה של כרטיס "חופשי חודשי" אלא לתשלום לפי ימי העבודה שבהם עבדה בפועל; התובעת לא זומנה לשימוע כדין, הנתבעת לא הציגה פרוטוקול שימוע ולא הוצגו לתובעת באופן מסודר כל הטענות כנגדה, תוך שימוש במילים לא ראויות, אולם שימוע, לא פורמאלי, התקיים וניתן לתובעת הסבר על פיטוריה. בנסיבות העניין, על הנתבעת לפצות את התובעת בגובה מחצית משכורת; לתובעת לא נמסר מכתב פיטורים כדין, אלא באיחור רב; הנתבעת הלינה את פיצויי הפיטורים של התובעת והיא זכאית לפיצוי; הנתבעת לא העבירה במועד את התשלומים לקרן הפנסיה. אף כי כל התשלומים הועברו בסופו של יום, הנתבעת תשלם לתובעת הפרשי הצמדה וריבית בגינם.

דיני חקלאות \ חקלאים \ אגודה שיתופית \ מושב עובדים \ וועד מקומי

א.  התביעות וההליכים שבעקבותיהן

עניינו של פסק דין זה בתביעה על סך 7,724,743 ש"ח ובתביעה שכנגד שמבוקש בה סעד כספי בסך 1,000,000 ש"ח וכן סעד הצהרתי.

בתביעתה טוענת התובעת כי לנתבע (להלן: "המושב") הייתה התחייבות חוזית כלפיה לסייע לה בקידום תכנית לפיתוח מפעל אספלט במחצבת בית מאיר וכי תחת זאת ובניגוד להתחייבות החוזית, המושב התנגד לתכנית ופעל לסיכולה. התובעת טוענת כי בהתנהלות המושב יש משום הפרת ההתחייבות החוזית וגם משום עוולות בנזיקין.

…………… 

סלול נוסף המוביל לדחיית התביעה עניינו בשאלת הקשר הסיבתי, בכך שבהינתן מכלול השתלשלות העניינים אין לייחס למושב את הנזקים שהתובעת טוענת שנגרמו לה.

הנה כי כן, בשלבים הראשונים ובמה שנוגע לתכנית מי/992 המושב לא התנגד למהלכים שנקטה התובעת (אף שלטענתו היו במסגרתם חריגות ממה שהתחייב לו בהסכם הפשרה) והתכנית אכן התקדמה כראוי. הסיבה שהביאה לכך שהתובעת לא יכולה לממש את כל שברצונה לממש מן המחצבה הייתה ההחלטה של המועצה הארצית, אשר באה בעקבות התנגדויות של גורמים מרובים, אשר רבים מהם גופים שלטוניים וציבוריים משמעותיים, כאשר המושב היה רק אחד המתנגדים. בהמשך לכך, התובעת לא השיגה באופן כלשהו על ההחלטה האמורה ולא פעלה לביטולה או לשינויה והיא אף זנחה את המשך הטיפול בתכנית השיקום (מי/992 הנ"ל).

עצם העובדה שהתובעת לא פעלה לביטול או לשינוי ההחלטה האמורה פועלת לחובתה באופן העלול כשלעצמו להביא לדחיית התביעה או לפחות לזקיפת אשם תורם משמעותי לחובתה. כך הוא במיוחד כשבפסק הדין בת"א 21872-10-09 הנ"ל (בסוף סעיף 30) נאמר כי "למרות טענות אלו [של התובעת – ר' י'] נגד תקינות ההליך בו התקבלה החלטת המועצה הארצית לאסור על חציבה במחצבת בית מאיר, לא נקטה התובעת בכל הליך משפטי שמטרתו ביטול ההחלטה או שינויה", דברים שמשמעם שהתובעת לא פעלה כמצופה ממנה בנסיבות שנוצרו.

התובעת טוענת כי אנו במצב של "מעוולים יחד" או "ריבוי מעוולים" ולכן הנטל הוא על המושב להצביע על התרומה הספציפית של המתנגדים הרבים שהובילו להחלטה שנתקבלה במועצה הארצית. בעניין זה מקובלת עליי טענת המושב כי לנוכח מה שאושר במסגרת תכנית מי/992 ומה שקבעה המועצה הארצית על יסוד מכלול ההתנגדויות והימנעות התובעת מתקיפת אותה החלטה או מנסיון לשינויה, התובעת לא תוכל להיבנות מטענה זו. לעניין זה יש גם ממש בטענת המושב כי בהינתן שבהליך שנקטה התובעת בת"א 21872-10-09 הנ"ל היא ייחסה את כל האחריות לנזקים שטענה להם לגורמים שאותם תבעה שם (שהמושב לא נמנה עליהם), היא מנועה מלטעון עתה את שהיא טוענת כלפי המושב. מכל מקום, יש לומר, לכל הפחות, כי העובדה שהיה בידי התובעת לאפשר בירור מלא בבית המשפט של כל הנוגע למה שעל הפרק אילו צירפה את המושב כצד להליך האמור, תומכת כשלעצמה במסקנה שהתובעת לא תוכל להיוושע מטענתה זו.

מכל האמור במסגרת הסעיף הנוכחי עולה כי דין התביעה להידחות גם בשל מה שנוגע לביסוס הקשר הסיבתי בין התנהלותו הנטענת של המושב לנזקים הנטענים. 

בנימוקים לדחיית התביעה התחלתי במה שצוין בסעיפים 18 ו-19 דלעיל, אף שקיים הנימוק שיובא להלן, העוקר את התביעה מיסודה. הטעם לאופן שבו פעלתי הוא

שבמיוחד לגבי הנימוק שבסעיף 18, המדובר בעניין פשוט ובסיסי מאד, בעוד שעניינים אחרים הם מורכבים יותר. עם זאת, אני סבור שגם אלמלא הנימוקים שהובאו עד כה, דין התביעה להידחות.

בהינתן התמונה בכללותה, אני סבור שבאופן שהתנהל המושב אין כדי הפרת התחייבותו החוזית בהסכם הפשרה לשתף פעולה עם התובעת.

אכן, מקובלת עליי טענת התובעת כי בהסכם הפשרה קיבל על עצמו המושב לשתף פעולה גם בעניינים הנוגעים לחציבה ולא רק במה שקשור להפעלתו של מפעל האספלט. עם זאת, לדעתי, הסכם הפשרה לא מנע מן המושב לפעול כפי שפעל במועצה הארצית לגבי "תכנית הרכבת". בקשר לכך מקובלת עליי טענת המושב כי התכנית האחרונה לא רק שלא נזכרה בהסכם הפשרה, אלא שהיא שונה בהיקפה ובמהותה מכל מה שהיה על הפרק לפני בואה לעולם וכי לכן המושב היה רשאי להתנגד לה (לצד המתנגדים האחרים). העובדה שהמושב לא התנגד לתכנית השיקום (הכוללת חציבה) ואיפשר אישור שלה ופעילות בעקבותיה (למרות טענותיו הממשיות כי גם בכך יש חריגה ממה שהסכים ושהתחייב לו) מחזקת את המסקנה כי המושב לא הפר את שהוא מחויב לו מכוח הסכם הפשרה וכי, על כל פנים, אין להטיל עליו חיוב כלפי התובעת בקשר לכך. 

לנוכח כל שנאמר, דין התביעה להידחות. 

סדר דין אזרחי \ תושב זר \ היתר המצאה לחו"ל

בקשה לסילוק תביעה על הסף מחמת "פורום לא נאות".

התובעים הגישו כנגד הנתבע תביעה למתן חשבונות. על פי כתב התביעה בין הצדדים הוקמו שותפויות שלא נרשמו שעסקו ברכישת קרקעות ו/או נכסים בבולגריה, השבחתם ומכירתם לצדדים שלישיים. התובעים ששימשו בעיקר כמשקיעים הזרימו סכומי כסף גבוהים לנתבע אשר אמור היה להשתמש בכספים שקיבל לצורך השקעה ברכישת קרקעות, שנוי יעודן לבניה, איתור רוכשים ומכירתן. נטען כי הנתבע אשר פעל כשותף, שלוח ונאמן, הפר את חובותיו אלו.

בבקשה לסילוק על הסף נטען על ידי הנתבע כי בתי המשפט בישראל אינם הפורום הנאות לדון בתובענה מאחר ולפי מבחן מירב הזיקות, הפורום הנאות לדון בתובענה הוא הפורום הבולגרי. כל העסקאות בוצעו באמצעות תאגידים שהוקמו בבולגריה; העסקאות בוצעו באמצעות מיופה כח ואנשי מקצוע שונים במדינת בולגריה; כל המקרקעין ו/או החברות שנרכשו מצויים בבולגריה; כל הכספים ששולמו, שולמו בהעברות לחברות המאוגדות בבולגריה; חלק מבעלי המניות באותן חברות בולגריות הן חברות זרות שלא צורפו לכתב התביעה וחלקן גם תאגידים בולגריים; נערכו פגישות בין הצדדים גם בבולגריה.

נטען כי בנוגע לאחת העסקאות בה העלו הצדדים את הסכמותיהם על הכתב, קיימת תניית שיפוט יחודית בהסכם המפנה כל סכסוך לפורום הבולגרי על מנת שידון בה על פי הדין הבולגרי. מדובר בעיסקה שנערכה לאחר העיסקאות האחרות הנזכרות בכתב התביעה ויש בה כדי ללמד על אומד דעת הצדדים בנוגע לכלל העיסקאות.

בתגובת התובעים נטען כי דין הבקשה להידחות. כל הצדדים לתיק הינם אזרחי ישראל, הנתבע כרת את העסקאות נשוא התביעה בישראל והדין החל הוא הדין הישראלי. התביעה היא למתן חשבונות ואין בעובדה שהפעילות התבצעה בבולגריה כדי להעלות או להוריד משמדובר באנשי עסקים ישראלים שעשו עסקים בחו"ל ואשר מערכת היחסים ביניהם היא שעומדת על הפרק במסגרת תביעה למתן חשבונות. 

הוסף כי בניגוד לנטען על ידי הנתבע הצדדים מעולם לא הגיעו להסכם שיפוט בבולגריה וההסכם אליו מפנה הנתבע, שכלל לא קשור לתביעה, רק מלמד שכשהנתבע מעוניין לסכם על תניית שיפוט הוא עושה כן.

לבסוף נטען כי כלל לא ברור כי מי שאינו בעל דין זר יכול להעלות טענת פורום לא נאות ומכל מקום בשנים האחרונות והפיכת העולם לכפר גלובאלי רק לעיתים חריגות תתקבל טענה בדבר פורום לא נאות

בתגובת הנתבע נטען כי לא צורפו כל הסכמים ויש לדחות את הטענה כי מאחר ומדובר בתביעה למתן חשבונות, אין רלוונטיות למיקום הקרקעות, החברות, העדים או המסמכים. בנוסף, יש לדחות את טענת התובעים כי מי שאינו בעל דין זר אינו יכול להעלות טענת פורום לא נאות, טענה המתבססת על פרשנות שגויה של פסק דין. לבסוף נטען כי פרט להיות הצדדים גם אזרחי ישראל, לא עמדו התובעים בהוכחת מבחן מירב הזיקות.

דיון והכרעה

ההלכה היא כי "..משנרכשה סמכות של בית משפט ישראלי לדון בתביעה קמה לו חובה לעשות שמוש בסמכות זו כאשר טענת פורום לא נאות הינה חריג לכלל שלא בנקל תתקבל" (ר' רע"א 4181/11 קלאב מדיטראנה (ישראל) בע"מ נ. עזבון המנוח רועי סטרניק ז"ל).

"נתבעת המבקשת לדחות תביעה שהוגשה נגדה על הסף בטענת "פורום בלתי-נאות" נדרשת להוכיח כי ישנו פורום חלופי מוסמך אשר באופן "ברור ומובחן" מתאים לניהול התביעה יותר מאשר הפורום הישראלי – המוסמך אף הוא לדון בתביעה – והכל לפי מכלול נסיבות המקרה הפרטני. לעניין זה יש לשקול את כלל השיקולים אשר מגלים זיקות לכל אחד מן הפורומים. בפסיקה נקבעו שלושה מבחנים המשמשים לצורך בחינת השאלה איזה פורום הוא הפורום הנאות לדיון בתובענה: (1) איזה פורום הוא בעל מרב הזיקות לסכסוך; (2) מהן הציפיות הסבירות של הצדדים ביחס למקום ההתדיינות בסכסוך; (3) מהם השיקולים הציבוריים העומדים על הפרק, ובעיקר לאיזה פורום "עניין אמיתי" לדון בתובענה. לצד זאת, נקבע כי רק כאשר האיזון בין הזיקות לפורום הישראלי לבין הזיקות לפורום הזר נוטה בבירור, באופן משמעותי לפורום הזר, יחליט בית המשפט הישראלי כי, על אף שהוא מוסמך לדון בתביעה, הוא אינו הפורום הנאות לדון בה…. עוד יודגש כי חל פיחות במעמדה של דוקטרינת הפורום הבלתי-נאות בעקבות התפתחות אמצעי התקשורת ואמצעי התחבורה הבין-לאומיים בעידן

הגלובליזציה…." (רע"א 928/18 Construction Chemicals BVBA  נ. גילאר, פיסקה 17 והאסמכתאות הנזכרות שם). 

"נטל ההוכחה לעניין קיומו של פורום זר מוסמך, שהינו בעל מירב הזיקות הרלוונטיות לסכסוך, מוטל על כתפיו של הנתבע. המבחן בו עליו לעמוד אינו מאזן נוחות רגיל, אלא עליו לשכנע את בית המשפט כי המאזן נוטה בבירור ובאופן משמעותי לעבר הפורום הזר…מעבר לכך יצוין, כי בפסיקה כיום מסתמנת מגמה של הגברת נטל זה וצמצום ההיענות לטענת "פורום לא נאות". זאת, לאור ההתפתחויות שחלו באמצעי התחבורה ובדרכי התקשורת המודרניות…." (רע"א 9810/05 Martin J. Hecke  נ. Pimcapco Limited, פיסקה 10).

בענייננו התובעים 4-1 והנתבע הוא אזרחים ישראלים (התובעת 5  הינה חברה בבעלות התובעים 4-3). לטענת התובעים מערכת היחסים בין הצדדים היא שותפות לא רשומה אשר נתגבשה בישראל. מכוחה של מערכת יחסים זו הם עותרים למתן חשבונות. טענות הנתבע כנגד עצם קיומה של שותפות כאמור דינן להתברר במסגרת ניהול ההליך ולא במסגרת טענת הסף של "פורום לא נאות".

לנוכח זהות הצדדים ומקום ההתקשרות ביניהם, ובהעדר אינדיקציה אחרת, גם אם העיסקאות נשוא השותפות וביצוען נעשו מחוץ לתחומי ישראל, אין לאמר כי מאזן הזיקות נוטה באופן משמעותי לטובת הפורום הזר. בפרט הדברים אמורים כאשר לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות, המשקל שניתן ליתן לקשיים עליהם מצביע הנתבע בכל הנוגע לראיות המצויות מחוץ לתחומי מדינת ישראל, מצטמצם.

לכך יש להוסיף כי הזכות למתן חשבונות נגזרת מאופי מערכת היחסים שבין הצדדים ומזכות תביעה לגבי הכספים אודותיהם מתבקשת קבלת החשבונות (ר' ע"א 127/95 מועצת הפרות ייצור ושווק נ. מהדרין בע"מ ואח' וערעור שכנגד פ"ד נא(4) 337; ע"א 4724/90 א.ש.ת. כספים בע"מ נ. בנק המזרחי המאוחד בע"מ פ"ד מו(3) 570). לגבי שני אלו, כלל לא ברור כי התשתית הראייתית הרלוונטית מצויה מחוץ לתחומי מדינת ישראל.

ככל שתתקבל התביעה למתן חשבונות, הקשיים עליהם מצביע הנתבע באכיפת מתן החשבונות, הם יותר עניין לתובעים  מאשר לנתבע (השווה רע"א 2705/97 ‏ הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' ‏The Lockformer Co.‎‏ ואח'‏, פ"ד נב(1) 109, בעמ' 117).

 לנוכח זהות הצדדים ומקום ההתקשרות, נראה כי גם הציפיה הסבירה שלהם היא להתדיין ב"פורום הישראלי" ומשהמחלוקת בכל הנוגע לזכות למתן חשבונות נוגעת בעיקרה באנשים ואירועים בישראל, לבית המשפט הישראלי גם עניין לדון בתובענה.

 אשר לתניית השיפוט אליה היפנה ב"כ הנתבע במסגרת אחד ההסכמים שכן צורף. תנייה זו, מעבר לכך שאינה מצויה בהסכמים העומדים בבסיס התביעה הנוכחית, אין ללמוד ממנה כי אומד דעת הצדדים בהסכמים אחרים בהם אינה כלולה אף הוא לפורום הזר, בפרט כאשר ההלכה היא כי יש לפרש תניות מעין אלו באופן דווקני (ר' רע"א 928/18, לעיל, פיסקה 11).

לנוכח המסקנה אליה הגעתי אין לי צורך להידרש לטענות הצדדים בכל הנוגע להעלאת טענת "פורום לא נאות" על ידי נתבע ישראלי.

לנוכח כל האמור הבקשה לסילוק על הסף נדחית.

דיני חקלאות \ דיני חקלאים \ גידול בעלי חיים

חקיקה שאוזכרה:

חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981

תקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה), תשע"א-2010

פסק דין

האם על בעלי משק אשר סופקו להם 125 עגלים מהתובעת לשלם את מחיר העגלים או שמא פטורים הם מתשלום מאחר ונמסרו להם עגלים חולים.

רקע וטענות הצדדים

התובעת היא חברה העוסקת ביבוא ושיווק של בקר בבעלות שמחה (פרדי) זלמן (להלן: פרדי). התובעת ייבאה כמה מאות עגלים מהונגריה, אשר הועברו לתחנת ההסגר בבית גוברין. ביום 26.4.17 ולמחרת סופקו למשק הנתבעים במושב גבעתי 125 עגלים לפיטום, בהתאם לשלוש תעודות משלוח. בטרם המשלוח שקלה התובעת את העגלים והמשקל הכולל הסתכם ב- 44,440 ק"ג.

לטענת התובעת, הנתבע (להלן: דובי) הזמין ממנה את העגלים וסוכם על מחיר של 12.5 ₪ לק"ג, והעגלים נמכרו לאחר שדובי ראה אותם בהסגר והם קיבלו את האישורים הנחוצים לצורך שחרורם. לאחר שהעגלים הועברו לחזקת הנתבעים סירבו הם לשלם בגינם בטענה כי העגלים אינם בריאים וכי מתו כ-20 עגלים מתוכם. לאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמה על התשלום הפיקה התובעת ביום 23.7.17 חשבונית בסך של 649,935 ₪ (555,500 ₪ בצירוף מע"מ) ותבעה את סכום החשבונית בהליך זה.

עוד ציינה התובעת בתביעתה כי לאור יחסי החברות עם הנתבעים הייתה מוכנה לקזז מהמחיר את עלות העגלים שמתו, ואף הוצאות רפואיות בגינם, אולם זאת בכפוף לתשלום יתרת התמורה. לשיטתה,

הנתבעים בחרו להתכחש לעסקה לאור הירידה החדה במחירי השוק. עוד ציינה כי מאחר והעגלים שוחררו מההסגר, הדבר מעיד כי היו בריאים והתובעת אינה אחראית לתמותת העגלים או למצבם לאחר שנרכשו.

אל מול כתב התביעה הממוקד והתמציתי הגישו הנתבעים כתב הגנה מסורבל וארוך אשר למעשה חוזר על הטענות במכתב הנ"ל, תוך שינוי מהותי של הטענה הבסיסית הואיל ונטען לראשונה כי את העגלים מושא התביעה, דובי לא הזמין. נטען כי פרדי קבע עובדה שהוא שולח למשק 100 עגלים הונגריים מיבוא, באופן חד צדדי ללא הסכמת דובי. בניגוד לטענה זו נטען כי ביום 27.4.17 הודיעו הנתבעים לפרדי שהם מבטלים את העסקה לאור מצב העגלים, וביקשו כי התובעת תיקח בחזרה את העגלים כפי שהבטיח פרדי. בהמשך כתב ההגנה, סעיף 55, נטען כי ככל שהייתה עסקה היא בוטלה באופן מידי יום למחרת הגעת העגלים למשק. בסעיף 70 סוכמה הטענה ונטען שהעסקה בוטלה למרות שהנתבעים לא הזמינו את העגלים ולמניעת ספק שהנתבעים אינם מעוניינים בעגלים נשוא התביעה, שכלל לא הזמינו.

……………….. 

סוף דבר

הנתבעים הזמינו מהתובעת 125 עגלים. סמוך לאחר הגעתם למשק נצפו בעגלים סימני מחלה והחלה תמותה נרחבת במסגרתה מתו 21 עגלים. לאחר בחינת מכלול הנסיבות מצאתי לחייב את הנתבעים לשלם את התמורה עבור 104 עגלים ואין נתונים המצדיקים הפחתת התמורה בגין העגלים החולים.

 על כן, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת 540,746 ₪. מסכום זה יש להפחית את סכום פסק הדין החלקי בסך 203,813 ₪.

על כן, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת 336,933 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה.